היא צעקה עליו.. כל כך צעקה.. כל כך התרגזה.. דמעות כעס ותסכול נקוו בעיניה מבטאות את ליבה הגואה..
הוא התנצל על שהכאיב לה.. אך היא .. בשום אופן לא מודה על הכאב.. הרי היא רק כועסת. היא בכלל לא כואבת.. היא דורשת.. היא מנהיגה את חייה.. את חייהם המשותפים.. היא חזקה.. היא לעולם לא נשברת..
לא?!
כמה זמן יקח עד שתשכיל לפגוש את הכאב שהפך לכעס שהפך לתסכול – על עצם הכאב?
כמה זמן ?!
ככמות הזמן שיקח לה להכיל את הכאב.. להסכים לכאוב אותו. להיכנע לו.. להיות איתו.. לתת לו "להקטין" את עוצמתה הבלתי שבירה…
ככמות הזמן שייקח לה להיכנע לאמת שזורמת בנימי דמה…
ככמות הזמן שיקח לה להודות שתחת לכעס נח לו לב מרגיש. אוהב..
מוכן לכאוב – כדי שיוכל לאהוב…