תקופת ספירת העומר, בה אנו נמצאים, זוכרת לצערנו באסון מר שפקד אותה, מגפת מחלת האסכרה שהביאה לפטירתם של 24 אלף תלמידים של רבי עקיבא. קצב הפטירה היה מסחרר, רוב רובם נפטרו ממוצאי יום טוב ראשון של פסח, מתחילת ספירת העומר ועד ל"ג בעומר, תקופה של שלושים ושלושה יום. מל"ג בעומר פחתו מספר הנפטרים. כבר לא חלו יותר מל"ג בעומר והלאה, פסקה הגזירה, אלא שאלו שכבר חלו לפני ל"ג בעומר נפטרו לאחריו.
אנו למדים בתורת הקבלה, הרובד הפנימי של התורה, על סיפור ההשתלשלות של נשמות תלמידי רבי עקיבא שהחל עוד מספר בראשית.
התורה מספרת כי דינה בת יעקב יוצאת "לראות בבנות הארץ" (בראשית לד). היא יוצאת לראות מה קורה בעולם הרחב, מה התחדש. ונתפסת על ידי שכם בן חמור. התורה מספרת ששכם מענה את דינה, ואחרי שהוא מענה אותה הוא חושק בה ורוצה להתחתן איתה.
דינה מיוחסת ליעקב אבינו, בנו של אברהם ויצחק. מעילה כזו בכבודה לא יכולה לעבור בשתיקה. שמעון ולוי קמים להגנת אחותם ומציעים לחמור אבי שכם עסקה במרמה. הם אומרים "אין בעיה, אנחנו מוכנים להתחתן אתכם, ומוכנים שתתחתנו איתנו בתנאי שתעשו ברית מילה". אנשי שכם מסכימים לתנאי ומלים את עצמם, וביום השלישי ביום הכואב ביותר אחרי המילה יוצאים שמעון ולוי והורגים באנשי שכם 24 אלף איש.
נשאלת השאלה מדוע אשמים כולם? מדוע על עבירה שעושה מנהיג, כול העם צריך לסבול?
חז"ל אומרים שמעשה שכם בדינה נעשה ברחובה של עיר, ואף אחד לא התנגד למעשיו ולא נענה לצעקותיה של דינה ולבקשתה לעזרה ועל אדישות זו, התחייבו בעונש מיתה.
כנזכר, שמעון ולוי הורגים 24 אלף גברים לאחר שקיבלו על עצמם ברית מילה, ולכן כאשר נשמות ההרוגים עולים השמיימה יש להם מה לומר בפני בית הדין. הם קובלים לפני הקב"ה – "על מה נהרגו בידי בני יעקב? והרי התגיירנו, היינו יהודים, מלנו את עצמנו", שואל אותם הקב"ה "איך נדע שברית המילה שלכם אכן היתה אמיתית? אולי התגיירתם כדי להתחתן עם דינה ולא מתוך רצון כנה להיכנס בברית ה' ". והם משיבים שכוונתם היתה להתגייר באמת. הקב"ה מקבל את טענתם ומחליט להעמידם בניסיון. הם נשלחים חזרה לעולם הזה, ונשמות מתגלגלות בשבט שמעון.
המשך סיפורם הוא במדבר. המלך בלק מחפש דרך להפיל את עם ישראל, הוא מגייס לשורותיו את בלעם. בלעם יש לדעת הוא מכשף מצד הטומאה בדיוק לפי ערכו של משה רבנו ע"ה מצד הקדושה.
בלעם מלמד את בלק עקרון חשוב ביחסיהם של ה' וישראל. הוא מגלה לו "אלוקיהם של אלה שונא זימה". ה' מסתיר פניו מעם ישראל כאשר אין מקפידים על קדושה וצניעות ואז עם ישראל חשוף למכה שמבקש המלך הרשע להמית עליהם.
כאשר עם ישראל חי בטהרה בצניעות ובקדושה ככתוב "מה טובו אוהליך יעקוב" שהאוהלים לא פתוחים זה כנגד זה אלא כול פתח פונה לכיוון אחר והצניעות נשמרת או אז בלעם הרשע לא מצליח לקלל וקללותיו הופכות לברכות, אך בלעם יודע שבמידה ויחטאו בזימה, קללותיו אכן יקבלו כח כי הקב"ה לא ישכון בתוך בני ישראל.
בלק שומע לעצת בלעם והוא שולח את ביתו כוזבי בת צור (צור הוא שם נוסף של בלק) לפתות את זימרי בן סלוא ראש שבט שמעון והוא לדאבוננו אכן מתפתה.
עצם המעשה של בלק לשלוח את ביתו ולפגוע במשפחתו על מנת לפגוע בעם ישראל מעיד שנשמתו משורש עמלק – אויבו הרוחני המסוכן ביותר של עם ישראל ושל מלכות ה' בעולם. שנאמר ראשית גויים עמלק (במדבר פר' כד). ראש כול הגויים.
עמלק זה מוכן להזיק לעצמו ובלבד שגם ישראל יפגעו (האין זה מזכיר מתאבדים שמנסים חס ושלום לאבד את ישראל יחד איתם?).
לאחר ששימעי בן גרא נתפס במזימתו של בלק כול שבט שמעון קם נגד משה כדי להתיר להם את המדיניות. המצב במחנה ישראל מחמיר עד שקם פנחס הכהן ונוקם את נקמתו של הקב"ה והורג 24 אלף איש משבט שמעון, ומי הם אותם 24 אלף איש אם לא אותם נשמות מהעיר שכם שהועמדו בניסיון וכשלו.
24 אלף ההרוגים עולים שוב השמיימה ואומרים "ריבונו של עולם, אבינו! חטאנו, פשענו, בבקשה תן לנו עוד הזדמנות!" בקשתם נענית בפעם השניה והם מתגלגלים ב- 24 אלף תלמידים של רבי עקיבא.
חשוב לזכור כי התורה לא מזכירה אף פרט שלא לצורך ולכן עלינו להבין שכל האנשים שמוזכרים בתורה ובוודאי אילו שהתגלגלו להיות יהודים הם אנשים גדולים מאוד ולכן דרך אותם נשמות וסיפורם נפתחת בפנינו דרך להבין את רצון ה' ולהתקרב אליו.
אם כן לעניינינו, מה ניתן ללמוד מתלמידי רבי עקיבא שנפטרו בזמן העומר?
מה היה חטאם עד כדי שנתחייבו מיתה? – הגמרא ביבמות אומרת משום שלא נהגו כבוד זה לזה.
מסבירים לנו חז"ל כי הכוונה שאנשים אלו שהיו מאוד גבוהים, מאוד רוחניים, עובדי ה' גדולים, טעותם היתה שהם דאגו לא רק לרוחניות כול אחד של עצמו אלא דאגו לרוחניות אחד של השני. מאחר והם חששו שלחבר שלהם תהייה גאווה לכן הם לא קמו אחד לקראת השני ולא כיבדו אחד את השני כדי שהשני שלא ייפול על ידי זה לגאווה.
עניין נוסף – הם היו אנשים גדולים בעלי רוח הקודש והם היו רואים אחד את הגלגול של השני ואת מעשיו של השני על מצחו והיו מוכיחים אותו על חטאיו ומורים לו תשובה.
המטרה שלהם אומנם היתה לשם שמיים כדי לקרב אותו לה', אבל בסופו של עניין הקב"ה לא אוהב את ההנהגה הזאת ועל כך הם התחייבו במיתה.
מכאן אנו למדים שכדי לעסוק בחייו הרוחניים של האחר עלינו לנהוג במשנה זהירות. עד כדי שאנשים גדולים כמו תלמידי רבי עקיבא לא עומדים בניסיון הזהירות הזה ומתחייבים מיתה.
עצם העובדה שעד היום כול אחד מישראל נוהג מנהגי אבלות בזמן תקופת העומר בגלל המגיפה שתקפה את תלמידי רבי עקיבא מעידה על כך שכול אחד מאיתנו מתבקש לזכור את המאורע ולקחת אותו כשיעור לחייו הפרטיים.
התורה מצווה בספר ויקרא פר' יט' הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא.
אנחנו למדים שמצד אחד שכר מצוות התוכחה גדול מאוד והוא קיום מצווה מדאורייתא.ומצד שני זו מצווה מאוד מסוכנת. לא תשא עליו חטא אומר רבי נתן שאם תביישו ברבים תיתפס בחטא.
בליקוטי מוהר"ן בחלק שני בתורה תקעו תוכחה (תורה ח') מדבר רבי נחמן על עניין התוכחה.
הוא מבאר לנו עד כמה התוכחה חשובה ועד כמה היא מסוכנת שאפילו תלמידי רבי עקיבא שהיו אנשים גדולים התחייבו במיתה בגינה.
תורה זו נאמרה במסירות נפש שמונה עשר יום לפני פטירת רבי נחמן. רבי נחמן היה חולה במחלת השחפת ולפני פטירתו הריאות שלו היו פגועות מאוד ודם עבר מהריאות לקיבה ולכן היה מקיא דם. מצבו היה מאוד קשה. הושיבו אותו בפינת החדר סמוך לדלת כדי שאם חלילה הוא יתמוטט יהיה אפשר להוציא אותו מיד מהחדר בו היו אלף איש.
זו התורה האחרונה שהוא מסר לנו. תורה זו מהולה בלבו ודמו ומסירות נפשו של רבי נחמן.
חסדי ברסלב מתייחסים לתורה זו כצוואתו לתלמידיו.
"תקעו בחודש שופר בכסא ליום חגנו, כי חוק לישראל הוא משפט לאלוהי יעקב (תהלים פא).
אף על פי שתוכחה הוא דבר גדול, ומטל על כל אחד מישראל להוכיח את חברו, כשרואה בו שאינו מתנהג כשורה, כמו שכתוב (ויקרא יט) הוכח תוכיח את עמיתך, אף על פי כן לאו כל אדם ראוי להוכיח, כמו שאמר רבי עקיבא (במסכת ערכין טז), תמה אני, אם יש בדור הזה מי שיכול להוכיח, ואם רבי עקיבא אמר זאת בדורו, כל שכן בדור הזה של עכשיו. כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח,( מסביר לנו עכשיו רבי נחמן למה כל כך מסוכן להוכיח, כמה צריך להתכונן ואיך להוכיח,) אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, כי כשהמוכיח אינו ראוי להוכיח אזי לא די שאינו מועיל בתוכחתו, אף גם הוא מבאיש ריח של הנשמות השומעים תוכחתו, כי על ידי תוכחתו הוא מעורר הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שהוא מוכיחם, כמו שמנח איזה דבר שיש לו ריח שאינו טוב, כל זמן שאין מזיזין אותו הדבר אין מרגישים את הריח הרע, אבל כשמתחילין להזיז אותו הדבר, אזי מעוררין הריח הרע; כמו כן על ידי תוכחה של מי שאינו ראוי להוכיח, על ידי זה מזיזין ומעוררין הריח רע של המעשים רעים ומדות רעות של האנשים שמוכיחם, ועל כן הוא מבאיש ריחם, ועל ידי זה הוא מחליש את הנשמות שלהם, ועל ידי זה נפסק השפע מכל העולמות התלויים באלו הנשמות. כי עיקר יניקת הנשמות הוא מהריח, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (במסכת ברכות מג), מנין שמברכין על הריח, שנאמר: כל הנשמה תהלל יה. איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו, ולא הגוף, הווה אומר: זה הריח. ועל כן על ידי זה המוכיח, שהוא מבאיש ריחם, על ידי זה נחלשת הנשמה, שיניקתה מהריח כנ"ל, וממילא נפסק השפע מכל העולמות התלויים בהם. אבל כשהמוכיח ראוי להוכיח, אזי אדרבא, הוא מוסיף ונותן ריח טוב בנשמות על ידי תוכחתו, כי התוכחה צריכה להיות מבחינת התוכחה של משה, שהוכיח את ישראל על מעשה העגל, שעל ידי תוכחתו נתן בהם ריח טוב בבחינת (שיר השירים א) נרדי נתן ריחו, הנאמר על מעשה העגל, עזב לא נאמר, אלא נתן… הוסיף בהם ריח טוב.
בתורה זו מלמד אותנו רבי נחמן שיש אדם שהוא מכנה אותו ראוי להוכיח ויש אדם שאינו ראוי להוכיח.
נלמד מי הוא האדם שלא ראוי להוכיח ואיך נוכל להפוך את עצמנו לאדם שראוי להוכיח.
למה בעצם אנחנו מוכיחים את אחרים, את הילדים שלנו, את האנשים הקרובים לנו? – אנחנו רוצים לעשות איתם חסד, אנחנו רואים שהם בכיוון לא נכון, הם בדרך לא נכונה, הם לא מכוונים לתכלית, הם עושים מעשה שיכול להזיק להם בעתיד, יכול לפגוע בהם, אם אכפת לנו מהם ויש לנו רחמים עליהם ואנחנו רוצים להטיב איתם אז אנחנו רוצים לעורר אותם ולגלות להם את הדרך הנכונה.
לכן אנחנו מוכיחים אותם. התוכחה בעצם מראה שאכפת לנו מהם, יש לנו רחמים גדולים עליהם. מצוות קרוב רחוקים היא גם כמצוות התוכחה.
להוכיח את האנשים ולומר להם: התעוררו! יש ה' בעולם, בואו נתקרב אליו.
מצוות קרוב רחוקים כ"כ חשובה שאומרת עליה הגמרא בבבא בתרא "המשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" הקב"ה מתייחס אל מצדיקי הרבים שמעוררים את העם מטעותו כמשכילים ושכרם גדול מאוד.משכילים את הציבור ומעוררים אותו. כמו שאומר דוד המלך בתהילים מא' פסוק ב' "אשרי משכיל אל דל" אשרי מי שעוזר לדל ומחכים אותו ממצב של חוסר דעת "ביום רעה ימלטהו ה'" ה' ישמור אותו בזכות זה.
כי אם נהייה אדישים האחד כלפי השני אז חלילה נהייה כמו אנשי סדום שלא היה אכפת להם האחד מהשני, והתאכזרו האחד אל השני.
בגמרא בתמיד מובא – כל המוכיח את חברו לשם שמים זוכה לחלקו של הקב"ה. אומר רש"י במקום- "זוכה לחלקו של מקום – למחיצתו כלומר בתוך מחיצתו שכן נאמר מוכיח אדם הרי הוא אחרי כלומר עימי."
בתורה ז' בתנינא (חלק שני של ליקוטי מוהר"ן) כי מרחמם ינהגם אומר רבי נחמן שזו מצווה שמוטלת על כל אחד מאתנו למלא את הארץ בדעה את השם, שכולם ידעו שיש ה' יתברך בעולם, זו מצווה מאוד גדולה שמוטלת על כל אחד ואחת מאתנו, מוטל עלינו ללמד את השני מהידע שלנו, מההבנה שלנו, מקרבת ה' שלנו, לקרב גם אותו ולעורר גם את הנשמה שלו להתקרב לה' יתברך. זו מצווה מאוד גדולה.
כשאדם מקרב את השני ומעורר אותו לעבודת ה' הוא כאילו הופך אותו להיות כבנו, מעידה עליו התורה כאילו הוא ילד אותו והוא מקבל על כך שכר בעולם הזה ובעולם הבא כי עשה איתו חסד נצחי שקרבו לעבודת הבורא.
אומר רבי נתן בליקוטי הלכות הלכות חול המועד: "כי באמת עיקר הרחמנות הוא הרחמנות האמיתי לרחם על האדם להביאו לתכלית הנצחית"
וגם להיפך אנחנו צריכים להפוך את עצמנו לתלמיד כלפי החבר ולקבל מהדעת של השני כדי שנוכל ללמוד ממנו איך להתקרב לה' יתברך יותר ויותר.
עלינו, אומר רבי נחמן, להיות משפיעים ומושפעים.
בנוסף אומר לנו גם שהנשמה נהנית מריח וצריך מאוד לשמור על הריח של הנשמה – על התענוג של הנשמה. כי הנשמה מתענגת על ריח טוב.
וכשהנשמה חזקה ומתענגת היא יכולה להשפיע שפע טוב, וכשהנשמה חלושה היא לא יכולה להשפיע מהשפע הטוב שלה ואז כל העולמות המושפעים מאותה נשמה לא מקבלים שפע והם נהיים חסרים.
אם כך אנחנו רואים שמצוות התוכחה מצד אחד היא מצווה גדולה מאוד שאנו מחויבים בה מדאורייתא. אבל ידוע שבכל דבר שיש בו שפע והזדמנות גדולה להתקרב אל ה' שם יצר הרע רוצה להפריע.
אומר לנו רבי נחמן בהמשך תורה ח' תניינא, שיצר הרע תופס את הרחמים הגדולים האלה של מצוות התוכחה והופך אותם לאכזריות.
גם מצד המוכח המקבל את התוכחה וגם מצד המוכיח עצמו.
רואים את זה בחוש, לעיתים כשמוכיחים אדם, מעוררים אותו על טעות שהוא עושה, אותו אדם לא מרגיש שעשו אתו חסד אלא שהתאכזרו אליו. שהעבירו עליו ביקורת. מרגיש שאמרו עליו שהוא לא ראוי, לא כשורה. אנחנו לא רואים שהוא שמח עם ההארה וההערה. לא שומעים אותו אומר "תודה שעוררת אותי ותודה שגילת לי את הדרך הנכונה."
הוא מרגיש שתקפו אותו, ואולי הוא רוצה להחזיר לנו ולהוכיח אותנו בחזרה "ואתה יותר טוב ממני?"
ואם הוא לא תוקף אולי הוא נעלב בסתר ליבו ונכנס לחלישות הדעת מהתוכחה. בכול אופן הוא בטח לא רואה שאמרנו משהו לטובתו ושרצינו לעורר אותו מתוך אהבה.
במקום לעצור ולהתבונן ולומר לעצמו 'החבר שלי הוכיח אותי אברר לעצמי אם יש במה שאמר לי אמת ומה ניתן לעשות עם זה' – הוא מרגיש הפוך.
זה נראה לו כמו מתקפה ולא מחווה של אהבה.
רבנו מביא את הפסוק רחמי רשעים אכזרי – שאדם שקשה לו לחזור בתשובה מרגיש שהמוכיח אותו הוא אכזרי כלפיו. ולהפך אנחנו מוצאים בפסוק "הוכח לחכם ויאהבך". כשמוכחים אדם חכם שבאמת רוצה את קרבת הקב"ה ושהוא מבין שכל תכליתו בעולם הזה היא להתקרב לה' יתברך, הוא מקבל את התוכחה כחסד ואומר "ישר כוח שהערתם לי, ישר כוח שעוררתם אותי" הוא מרגיש שעשו לו טובה.
אך נראה בהמשך שבדור שלנו לא צריך להיות רק חכם כדי לקבל תוכחה באהבה אלא שצריך להיות גם אדם עם יציבות והישענות פנימית.
מצד שני גם אצל המוכיח עצמו יכולה התוכחה להפוך לאכזרית כאשר היא לא באה תמיד מלב נקי.
כאשר היא לא מגיעה מכוונות לשם שמיים טובות וטהורות.
כאשר יש בלב המוכיח אכזריות, מין רצון להכאיב לשני, לזה רבנו קורא אדם ש- אינו ראוי להוכיח. הוא לא ראוי כי הלב שלו לא נקי, המחשבות שלו אינן מחשבות נקיות.
יש לו נגיעה בדבר. יש לו טינה בלב.
לדוגמה כשאישה באה להוכיח את חברתה על צניעות. בליבה פנימה כואב לה אישית שהחברה הולכת בחוסר צניעות. זה מכעיס אותה. היא רוצה להכאיב לה. וכשהיא מוכיחה אותה, מורגש בקול שלה הכעס. שיש כאן עניין אישי. היא לא באה מתוך רחמים אלא ממקום של כעס אישי והדיבור שלה הוא לא דיבור מתוך רחמים.
תוכחה כזו היא תוכחה אינה ראויה. זו תוכחה שמהולה בסגירת חשבונות ובטח שהיא לא תתקבל ותפגע במוכחת שלא תתחזק בצניעות אלא תרגיש מותקפת ומלוכלכת.
יצר רע מבלבל את הרחמים והופך אותם לאכזריות.
רבנו אומר בתורה ח' תנינא שהיצר יונק את הרחמים, שואב את הרחמים והופך את המעשה הרחמן של התוכחה למשהו שנתפס כמעשה אכזרי.
הוא לוקח את המצוות התוכחה הנפלאה הזאת והופך אותה מרחמים לאכזריות, עד כדי שהוא מבאיש את ריחו של המוכח. המוכח מרגיש ריח רע בנשמה, הוא נופל מזה, הוא מרגיש עד כמה הוא ירוד, וכמה הוא נכשל, הוא מרגיש כאילו הרביצו לו, במקום שהמוכח ירגיש התעלות הוא נופל.
בהמשך אומר רבי נחמן שבזכות תוכחה נכונה המוכח מרגיש התעלות ושמחה. הוא מרגיש שהוא קיבל עזרה בעבודת ה' שלו, גילו לו את הטעות מבלי שהוא צריך לעבוד קשה לחפשה ואז ישנה התרוממות נפש גדולה.
אבל כשהמוכיח אינו ראוי – כשיצר הרע מבלבל אותו והוא לא מדבר מתוך רחמים וממקום של אהבה. כאשר היצר מכניס צליל של כעס, של אכזריות, התוכחה הופכת להיות כסכין בלב, ואז התוצאה היא שהמוכח מרגיש מושפל, חלוש דעת ונפול.
מסופר על ירבעם בן נבט שהיה גאון וצדיק בדורו. אומר המדרש שהוא הוכיח את שלמה המלך על שבנה ארמון לבת פרעה על אחת הדרכים העולות לבית המקדש והעולים נאלצו לשלם מס לבת פרעה ולהכיר בכוחה.
ירבעם ראה בזה מעשה נפשע והוכיח את שלמה המלך ברבים.
אומרת הגמרא בסנהדרין שבזכות זה שהוכיח את שלמה זכה למלוכה (!) אך בגלל שהוכיח אותו ברבים והתכוון לביישו (מוכיח שאינו ראוי) הוא נענש בזה שחטא והעמיד במות והחטיא את ישראל קדושים.
בנוסף לכל הנ"ל, הדור שלנו בשל היותו דור מאוד חלוש, מצוות התוכחה דורשת עדינות יתרה.
כתוב בספר 'מנחת שמואל' בשם רבי חיים מוולוז'ין בעל ספר 'נפש החיים' (תלמידו המובהק של הגאון מוילנא) שבזמן הזה קשות אינם נשמעים רק רכים וטובים. בדור הזה מילים קשות לא נשמעות. הן רק גורמות לשני להתפרק. האדם לא מסוגל לשמוע כשמדברים אליו בדיבור קשה רק בדיבור רך וטוב.
זהו דור שעסוק ממילא בהלקאה עצמית . ממילא מוכיח את עצמו ולא רואה בעצמו טוב.
וגם אם רואה בעצמו טוב הוא חלוש מטבעו ולא יכול לעמוד במילים קשות.
בגמרא בסוטה מובא על דורנו : "בעקבות משיחא… נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים, בן מנוול אב, בת קמה באימה, כלה בחמותה, אויבי איש אנשי ביתו, פני הדור כפני הכלב, הבן אינו מתבייש מאביו "
בעצם הגמרא מרמזת שדור עקבתא דמשיחא הוא דור בלי משענת. לרוב האנשים בדור הזה אין על מי להישען. כמאמר הגמרא אויבי איש אנשי ביתו. אפילו אנשי ביתו –בבית שלו פנימה- גם שם יש לו אויבים חלילה- סכסוכים על רקע דתי או חומרי או רגשי. אפילו בתוך עצמו יש סכסוכים ובלבולים.
אין פינה אחת מפנים ומחוץ שאדם יכול להישען עליה ולהגיד פה אוכל להניח את הראש בשקט. בכול מקום יש ניסיון.
וסוף הפסקה בגמרא –על מי יש לנו להישען? על אבינו שבשמיים.
וזוהי בעצם עיקר המטרה של כול המצב המתואר לעייל – להגיע להבנה שאין לנו על מי לסמוך אלא על הקב"ה בלבד.
אומרת הגמרא – אל תנסו לסמוך על שום דבר כי הכול יכזיב. שום דבר ואף אחד לא יהווה משענת במאה אחוז ללא כחל וסרק אלא רק בורא עולם ושלוחיו הנאמנים שהם הצדיקים.
הפינה הזאת בחיים שלנו שאנחנו יכולים להניח את הראש ושם נוכל לדעת שרק טוב יצא לנו משם ושהכול שם מדויק, מקום שיקרב אותנו לטוב הנצחי והאמיתי, היא הקרבה לקב"ה ולצדיקיו.
אך אין אנו מגיעים למדרגה הזאת של הישענות שלמה על ה' ביום אחד. זוהי דרך רוחנית ארוכה. ובינתיים אנחנו דור חלוש. דור ללא משענת שלמה.
ולכן כאשר אומרים לנו דברי תוכחה אנחנו לא יכולים לשקול את הדברים ברוח טובה, בישוב הדעת מתוך הישענות פנימית וחיצונית יציבה. התוכחה נופלת על נפש עייפה ומסוכסכת.
לכן בדור שלנו מצוות התוכחה היא מצווה רגישה.
בספר מנחת שמואל מובא, בשם רבי חיים מוולושין, שלמי שיש טבע לדבר בכעס עדיף שלא יוכיח. הוא פטור ממצוות התוכחה.
מי שלא מסוגל להגיד לאחר מילים טובות ולעודד אותו בכמה שהוא ראוי ורצוי ורק אז לומר לו תוכחה מלב נקי ואוהב- אומר המנחת שמואל- פטור ממצוות תוכחה!
ישנם אנשים שטבעם טבע רך, מתוק, אוהבים לדבר דברים נעימים, ללטף, אנשים כאלה מה טוב חלקם, אבל ישנם אנשים שהם יותר קשורים ליסוד האש, פורצי דרך, אנשי דין ותוכחה. אנשי גבורות שהולכים קדימה עם כל הכוח.
אנשים אלה כאשר הם מעדנים את טבעם, שכרם גדול מאוד בשמיים, והם יכולים לפעול רבות עבור עם ישראל ועבור עצמם. אבל אם הם נשארים בטבעם, עדיף, כך אומר רבי חיים מוולושין שיחזיקו את עצמם ולא יוכחו. רבי נחמן מוסיף בהמשך התורה ואומר שלמרות כול הנ"ל דווקא ישנה דרך להוכיח– יש קול שראוי להוכיח. קול מיוחד שנקרא הקול קול יעקב.
מי שרכש קול שנקרא הקול קול יעקב, הוא זה שיכול להוכיח ולהחיות נפשות. להחזיר אנשים בתשובה, למלא את הארץ בדעה, לתת ריח טוב בנשמות – להביא את הנשמה להתעלות- ולקיים מצוות תוכחה מדאורייתא ששכרה עצום ונורא.
אומרת המשנה באבות פרק ב' – אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו.
פשט המצווה – כאשר תגיע ל"מקום" של חברך, תבין את העבר שלו, תבין למה הוא הגיע לאן שהגיע, תבין את הרגשות שלו, את המצב הכלכלי שלו, את המצב המשפחתי שלו, את הקושי שלו בחיים – כשתרד לסוף דעתו ונפשו רק אז תוכל לדון אותו. כי אז תוכל להבין אותו באמת ולרחם עליו.
רבי נחמן אומר על אותה המשנה, עד שתגיע למקומו – הכוונה למקומו של עולם.
הקב"ה הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו. העולם מתקיים בתוך תוכו ולא הוא מתקיים בתוך העולם.
לכן נקרא ה' גם בשם "המקום ברוך הוא".
כאשר נגיע להתבונן על העולם עם העיניים שבהם הקב"ה מתבונן על העולם, בעיניים של רחמים, בעיניים של מתיקות, בעיניים מבינות עד כמה קשה לחיות כאן בעולם הזה, כמה הנשמה נשגבה והעולם חשוך, כמה כל נשמה יהודית חשובה ,כמה נפלאה היא, כמה יקרת ערך היא בשמיים – כאשר נתבונן בעיניים כאלו של רחמים, רק כשנגיע למקומו רק אז נוכל לדון את החבר שלנו.
כי אז יהיה לנו את הקול קול יעקב.
הצדיק הגיע למקומו של הקב"ה. שעיני הצדיקים הם עיני הקב"ה. עיניים של רחמים.
רבי נחמן אומר ראש השנה שלי עולה על הכל.
אמנם ראש השנה שהוא יום של דין, יום שבו הקב"ה מעביר את כל באי עולם למשפט (למרות שבמהותו הוא רחמים והזדמנות גדולה לנקות את עצמנו מהחטאים ע"י תשובה ולהתחיל התחלה חדשה) אך רבי נחמן הופך אותו ליום בו הוא מעביר את כול מקורביו בדין.
כי הוא הגיע למקומו של עולם, הוא הגיע למקום כזה רחמן שהוא רואה בנו רק טוב, אפילו שאנחנו עושים מה שעושים הוא מסנגר על כל מעשה שלנו. הוא רואה כמה אנחנו טובים בשורשנו.
רבי נחמן יכול לראות את הטוב שבנו כי הוא הגיע למקום של רחמים. ל- הקול קול יעקב.
מסופר על רבי עקיבא ועל רבי טרפון. רבי טרפון היה עשיר מופלג שהיה מפזר צדקה לעניים. באו ואמרו לרבי עקיבא, דע לך שאין לעניים מה לאכול, המצב מאוד דחוק.
בחישוב מהיר מגיע רבי עקיבא למסקנה שכנראה רבי טרפון לא נותן מספיק צדקה.
אמר רבי עקיבא לעצמו "אם אני אומר לרבי טרפון שהוא לא נותן מספיק צדקה לעניים ואנשים רעבים אני שובר אותו. צדיק גדול כזה שישמע שעשה מעשה שפוגע ביהודי הוא ישבר מזה. אני, חלילה וחס, עשוי להבאיש את ריחו, הנשמה שלו תרגיש מצוקה ואז כל העולמות שניזונים ממנו לא יכלו לקבל שפע ממנו. והרי מדובר ברבי טרפון שהוא תנא קדוש. זו אחריות מאוד גדולה. מצד שני אם לא אגיד לו כלום מה יהיה עם העניים? לעניים אין מה לאכול."
מתייעץ רבי עקיבא בינו לבינו ומברר איך לפעול, ואז הוא מחליט להציע לרבי טרפון ללמוד אתו חברותא על ספר תהלים ולרמוז לו תוך כדי לימוד את המסר בעניין חסרון הצדקה.
וכך הם התחילו ללמוד עד שהגיעו לפסוק "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד" בזמן שהם למדו את הפסוק הזה, רבי עקיבא שולח לרבי טרפון מסרון רוחני. -צדקתו עומדת לעד.
הצדקות עומדת בצד במקום להתערות בעניים ולראות אם חסר להם. לבדוק איך הם מרגישים. הצדקות אמורה להימצא יחד עם העני. בקושי שלו. להיות מעורבת בדעת הבריות.
כתוצאה מהמסר של רבי עקיבא מתעוררת ברבי טרפון מחשבה והוא ואומר לעצמו "הרבה זמן לא בדקתי אם הצדקה שלי מספיקה, אולי צריך לבחון את הדברים" שואל רבי טרפון את רבי עקיבא "תגיד בעניין הצדקה – מה קורה עם העניים? אולי חסר להם משהו?"
עונה לו רבי עקיבא בשמחה ובהקלה "אם אתה כבר מעלה את זה אז באמת יש קצת מחסור."
רבי טרפון עונה לו בשמחה "אדרבא" פותח את ידיו ונותן יותר.
בסיפור הזה אנחנו רואים באיזו עדינות נפש נוקט רבי עקיבא בשביל להוכיח את החבר. בעז"ה שאנחנו נזכה לעדינות נפש הנפלאה הזאת.
רבי נחמן נותן לנו עצה איך לזכות לקול קול יעקב.
משה רבנו מוכיח את עם ישראל, ובכול זאת מעלה בנשמות שלהם ריח טוב שנאמר נרדי נתן ריחו. נתן ריחו לא עזב ריחו. הכיצד?
כי משה רבנו היה כל כולו תפילה. הקול קול יעקוב הוא קולה של תפילה.
