תשעה באב נקרא גם מועד" ככתוב "קרא עלי מועד". כי יום זה עתיד להיות יום מועד ושמחה.
נשאלת השאלה מדוע דווקא אותו יום של אבל הופך להיות יום מועד? לא הגיוני יותר לבטל את יום האבל, לשכוח ממנו לחלוטין ולקבוע זמן עצמאי למועד ושמחה בלי שנזכור שאי פעם היה אבל? זה עשוי להיות שמח ואופטימי יותר.
אלא שפה טמון עיקר העניין. דווקא בגלל הבנת הטעות שקרתה בתשעה באב נגיע להבין את חשיבות תיקונה ולזכות לשמחה בעומק הלב .
מסביר "ספר התודעה" על מה ולמה בכה העם בפתחה של ארץ ישראל. אמרו להם המרגלים – "חברים, יש לנו בעיה גדולה. ארץ ישראל אינה ככול הארצות. גם בה תמשיך הנהגה אלוקית כפי שהיתה במדבר שאינה כבולה לחוקי הטבע ולכן ימשיך המצב בו על כל מחשבה ועל כל מעשה מיד תתקבל תגובה ישירה מבורא עולם. בכל רגע נצטרך להתחשב בקיומו וברצונו בלי שנוכל להרגע ולהיות מונהגים על ידי טבע בלבד. כמו במדבר שבו כל מעשה טוב או רע השפיע מיידית על מידת קרבתו או ריחוקו של המן שירד מהשמיים וכן על רמת מוכנותו למאכל ללא מאמץ כך גם יקרה בארץ ישראל."
40 שנה חי העם במדבר תחת הנהגה אלוקית. מים עלו מהארץ ולחם ירד מהשמיים במקום כדרך הטבע בו מים יורדים מהשמיים ולחם גדל מהארץ. התעייפו. רצו דרך "נורמאלית", טבעית, שלא מתחשבת באלוקות בכל רגע ובכל נשימה.
על זה בכו ועל זה נענשו!
לכן עתיד דווקא תשעה באב להפוך לשמחה. כי דווקא מהלימוד הזה שהביא אותנו לצער כל כך גדול נסכים מעומק הלב להשתחרר מחשיבה 'גשמית' ונפסיק לקוות שיש בעולם מקום שהוא פנוי מהנהגת הבורא ושאולי פעם נוכל כבר לנוח תחת הנהגת הטבע שאינה תובענית ודורשנית כל כך על כל מעשה דיבור ומחשבה – או אז ניגאל.
דווקא מהטעות נבין את חשיבות תיקונה. כי על זה עומדת כל קומת היהודי – ההכרה שהכל מכל כל מונהג בהשגחה אלוקית בלי שום חיוב הטבע – בכלל!
שנזכה שיהפוך אבלנו ליום שמחה עוד השנה.
