החיסרון תקוע היטב בלב. אמנם אפשר לצמוח ממנו ..
אמנם אפשר להסתיר אותו.. להתעלם ממנו … לנצח אותו… אבל הוא שם.. תמיד שם.
הבית חרב.. הדבר הכי גבוה שאפשר לעשות איתו הוא להפוך אותו מכאב מורט לגעגוע אוהב…
וזה מה שמתבקש מאיתנו בתשעה באב.
להתחבר לגעגוע האוהב שבנו דווקא משום החיסרון הכואב שבתוכנו..
וזו תהיה הצמיחה הכי גדולה שנוכל לעשות מתוך החורבן – להתגעגע ..
מה יותר מתוק מזה, בתוך המר הזה? מה יותר אמיתי מאשר להסכים להיות בחורבן?
כי הוא כאן. אין מה לעשות. הבית עדיין לא נבנה.
לא נלחמים עם רצון הבורא. לא אומרים "יהיה טוב" וממשיכים הלאה. הוא כאן וזו עובדה.
אבל יש סיבה לעובדה שהוא כאן.
והסיבה היא – שנתגעגע. שנגיד רוצים אנחנו.
הנוכחות שלך שהיתה מובנת מאליה ולא מספיק חשובה בעינינו עכשיו הפכה לגעגוע עמוק אליך.
געגוע שמתובל במוכנות לשינוי. לשיפור. לחיבור.
לנגיעה עמוק פנימה ולצמיחה בלי שקרים והעמדות פנים.
המסר הגיע והתקבל – הבית נחרב. הבנו.. אי אפשר להתווכח עם עובדות.
אבל במקביל השארת לנו פתח. האבל שכולו געגוע הוא האהבה שמחכה מעבר לדלת. הורית לנו לקרוא לך. וכי רצית שנקרא לך מבלי שהתכוונת לענות?!
הורית לנו לשבת על הריצפה ולבכות כי התכוונת להתעלם?!
ברור שלא. ברור שמעבר לאבל יש דלת שמובילה לפתח חדש שמחכה. והמפתח לדלת הוא ההסכמה להתגעגע.
להסכים לכאוב בלי להתייאש. להסכים להכיל את הכאב ודווקא בגלל שאין ייאוש. להשאיר את הלב חי ופועם גם בתוך הכאב הגדול שמרסק אותו.
על זה אומר רבינו נחמן מברסלב – הביצה שמתבשלת ל21 יום כימי בין המיצרים ושמשולה לאדם אבל שאין לו פה – יש לה שני צדדים. אחד כד. ואחד חד.
הצד הכד הוא הצד השחוח והשבור.
והצד החד הוא הצד החזק שממשיך תמיד לשמוח ולהאמין בישועה.
וזהו – אבלות ותקווה שמשמשים יחד.
מצד אחד – לא רק שמחה וקלילות והתעלמות מהכאב.
ומצד שני – לא רק כאב נטול תקוה שאי פעם ניגאל ממנו.
אלא שמתבקש מאיתנו להתחבר לכאב העמוק להרגיש אותו פועם בתוכנו אך כל זה בשילוב עם תקווה לחיבור מחודש ולישועה שבוא תבוא בוודאי.
בכי על פנינו ושמחת התקוה בליבנו. כמו שני כנפי יונה שמחברים אותנו פנימה ולמעלה.
יהי רצון שנזכה ששני הצדדים הללו ישמשו יחד במקביל ובלי סתירה בתוכנו כל ימינו.
שנזכה לראות את בית המקדש שמחבר אותנו אל שורש הבריאה שהוא הבורא – נבנה לעינינו..
בברכת ותחזינה עינינו…
