אני משוחחת עם מטופלת בטלפון. שיחת טיפול טלפונית. מה לעשות? המצב לא מאפשר אחרת. ודווקא מסתבר שזה פתרון לא רע בכלל.
היא מתארת איך ה'אני מאמין' של אמא שלה חודר עמוק אל תוכה. מנהל את עולמה הפנימי. מביא אותה לבחירות שאת התוצאות שלהן היא מזהה עד היום ביחסים הקשים שלה (מתחת לפני השטח) עם בעלה, בצורת פחדים, התרוצצויות מיותרות חסרות פשר ומתח פנימי.
היא רוצה לצאת משם אבל אמא כבר כל כך עמוק בתוכה. המסר של אמא, האני מאמין שלה, מנהל את כל עולמה הפנימי גם כשהוא לגמרי לא 'יושב' ולא מסתדר עם האמת והאני מאמין שלה עצמה.
ובכלל, היא מבכה, איך היא יכולה למצוא עכשיו את "האמת שלה" שכבר כל כך נעלמה מתחת לכל הפחדים שהיא חווה? האמת שלה, קבורה כל כך עמוק בפנים. לא נראית ולא נגישה. אמנם, היא יודעת, אמא היא אמא והיא היא, אבל היא כבר מזמן לא יודעת מי היא. איבדה את עצמה. היא כבר מזמן התייאשה אפילו מלחפש את עצמה.
ואז קורה הגדול מכל. היא מבקשת ממני לעצור לרגע את השיחה. ברקע כבר כמה שניות ארוכות נשמעות דפיקות שמחרישות את האוזניים שלי שמכוסות באוזניות. "שניה" היא אומרת "יש פה מישהו שמתעקש שאפתח לו את הדלת. הוא לא מפסיק. אז שניה. בסדר?"
אני שומעת רעש של דלת ברזל נפתחת (איפה היא יושבת?!) "אין אף אחד כאן. זה לא כאן" אני שומעת אותה אומרת מרחוק ומישהו רוטן אליה חזרה "יווו.. מה זה?! לא פותחים כאן את הדלת?!"
היא חוזרת לשיחה. "מישהו התעצבן שלא פתחתי לו את הדלת" היא ממלמלת "הסברתי שזו רק אני כאן. אז הוא הלך".
זה היה גדול בעיני. כמו מתנה מהשמיים. פסיכודראמה של החיים. קיפול של כל הטיפול בדפיקות על דלת.
נזכרתי בסיפור ששמעתי על הבעל שם טוב הקדוש. תלמיד שאל אותו איך יצליח לא לתת למחשבות רעות לנהל אותו. הרי הן משגעות אותו. מטרידות את מנוחתו. הוא כבר לא מוצא את עצמו.
הבעל שם טוב הקשיב. שתק. והמשיך ללמוד בניגון מהגמרא שעל הסטנדר שמולו.
למחרת התלמיד שוב בא אל ביתו של הבעל שם טוב. ליבו כבד עליו. אין מנוחה לנפשו.
דפק בדלת ביתו של הרב הקדוש. לא היתה תשובה. דפק שוב. שקט מוחלט בפנים. עוד דפיקה. שקט. ואז שמע את קולו של הבעש"ט מתנגן בניגון גמרתי מתוק מתוך חלל הבית. דפק שוב מעודד אך שוב לא היה מענה. סבב את הבית הציץ דרך החלון וראה את רבו ומורו רכון על ספריו שקוע בלימוד. בלב כבד דפק הפעם על החלון. אין מענה. הבעש"ט לא מרים את ראשו. דפק שוב חזק יותר עד שכמעט החלון חישב להישבר. עכשיו הוא היה בטוח ישמע אותו רבו השקוע בלימוד. אך ללא הצלחה. הבעל שם טוב לא שומע כלום.
התיישב התלמיד ליד דלת הבית וחיכה. לאחר שעה חשב שאולי ינסה שוב. התרומם ניער את בגדיו מהאבק שדבק בהם ושוב דפק על דלת הבית חסר תקווה. הדלת סגורה ומאחוריה יושב רבו ולומד ולא שומע אותו.
לפתע הדלת נפתחה באחת ופניו הקורנות של הבעש"ט עומדות מולו מחוייכות ומקרינות אהבה "תלמידי האהוב, עכשיו אתה מבין איך לא נותנים למחשבות הרעות לנהל אותך?"
בימים אלו קריאת הנביא מהדהדת בכל בית ובכל לב. לא פוסחת על אף אחד. אף אחד לא יכול להגיד לא שמעתי. לא ידעתי. חדש לי. והוא קורא –
"בוא עמי היכנס חדריך". מצא את עצמך. חפש מי אתה. לאן הלכת לאיבוד בתוך הרעש הנורא שמחרחר בלי סוף סביבך ובתוכך?
חזור, עמי. חזור אליך. אל מי שאתה באמת.
הקריאה היא אישית. איך ומתי וויתרת על עצמך עד כדי כך שבורא עולם טורח להכניס אותך חזרה פנימה כל כך בחוזקה?
שאלתי בצחוק את אותה מטופלת "הוא חושב שאם הוא דופק אז זה אומר שחייבים לפתוח לו?"
ובלי צחוק, האמת היא שהתשובה היא "לא!". לא חייבים לפתוח לכל דפיקה. לא כל אחד ולא כל דבר יכול להיכנס אל תוך הנפש והחיים שלנו אלא אם כן נכנענו לדפיקות העיקשות שלו או שבחרנו מרצון לתת לו להיכנס.
אנחנו נבחר מה ייכנס ,למה, כמה ומתי אל תוך הראש והלב שלנו. וזה כולל את הפחד שמציף אותנו חדשים לבקרים. הבדידות. החרדה. המילים שלא נגמרות שמסתובבות סביבנו. המסרים. הרצונות. הם דופקים. נכון.. שידפקו. אנחנו נחליט לפתוח ולהכניס אותם פנימה אל תוך "הבית" שלנו או שלא. אם הם דפקו זה לא אומר שהם כבר בפנים. ממש לא! הם רק דופקים.
זה מזכיר לי את מה שרבי נתן אומר על המצה. הוא אומר "עשו מצה ומריבה עם המחשבות הרעות, הרגשות הרעים והרצונות הרעים שנמצאים בתוככם וסביבכם. אל תתנו להם להיכנס. ואם הם כבר בפנים אז הוציאו אותם. אתם זה ביתכם".
הכניסה הביתה וסגירת השערים שנדרשת עכשיו מכולנו היא היא המסר. זה לא עונש. זו קריאה לחזור "הביתה" בכל המובנים. "איפה שנטשתם את עצמכם, איבדתם את עצמכם, עכשיו הזמן למצוא את עצמכם מחדש. מי ומה שייכנס פנימה מעתה (ועד עולם) ייכנס רק לאחר הסכמה מלאה שלכם. רק אם הוא שייך לאמת הפנימית שלכם. מחבר אתכם על העצמי החזק והטוב שלכם. ואל הבורא שהכי אוהב אתכם".
מאחלת לכולנו תקופה משמעותית. שננצל אותה להכין את הנפש שלנו לביאת משיח. שנבחן מה עבר עובר ויעבור את דלת סף ביתינו. למי ולמה הרשינו לעבור ולהיכנס אלינו ועד כמה וגם למי או למה פתחנו את הדלת למרות שלא רצינו.
