ימי השובבי"ם – ישועת הנפש מן המיצרים

סיגל אהביאל

בס"ד

 

הימים המתפרשים על תקופת הזמן בה אנו קוראים את פרשיות התורה – שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים – אשר ראשי תיבותיהם מתאחדות למילה "שובבים" נקראת תקופת ימי השובבי"ם. שמם מזכיר את קריאתו של ירמיה הנביא אל עם ישראל – "שובו בנים שובבים".

 

הפרשה הראשונה, פרשת שמות, הפותחת את תקופת השובבי"ם מתארת בפנינו את תחילתו של המהלך בו נכנסים עם ישראל לעכירת גלות מצרים. יוסף הצדיק אשר שלט ביד רמה בכל מצרים נפטר ומיד עם פטירתו קם מלך פרעה חדש "אשר לא ידע את יוסף" ומיד עם קומו מתחילה מצרים כולה לדרוש במפלת ישראל ובעבדותם.

 

חז"ל מאירים את עינינו לסגולותיה של תקופה זו כמסוגלת להתעוררות לתשובה ולהתקדשות מאחר שבזמן שהארתן של פרשות אלו, המספרות על כניסת ישראל תחת עול הגלות וכל מהלך פדותם ממנה ויציאתם לחירות, מאירה בשמיים כן אנחנו עתה יכולים "לרכב על גל" הפרשות הללו ולהתעורר לגלות היכן עדיין נפשנו אחוזה בגלות ולפדות אותה לחירות עולם. חז"ל אומרים כי כל הגלויות כולן נקראות "גלות מצריים" גם גלות הנפש נקראת גלות מצרים ועל כן כאשר עוסקת התורה בגלות מצרים היא בעצם מאירה לנו להכיר את מהות גלותה של הנפש שלנו וכיצד עלינו לפעול כדי להוציאה ממסגר לחירות.

 

מכאן שאם נתבונן בעומקם של הרמזים הטמונים בפרשיות הללו ניתן יהיה לנו ללמוד כיצד לפדות את נפשנו מגלותה. כל הרמזים להצלחת מסע החופש עומדים מצפים לנו לגלותם בפרשיות אלו.

 

חמישה קרומים של ייאוש המכסים על הנפש

 

ישנם חמישה שלבים ביציאת מצריים של הנפש שהם כנגד חמשת מוצאות הפה. מדוע דווקא כנגד חמשת מוצאות הפה? מאחר ועיקר גאולת נפשנו היא יכולתה להביע את עצמה בדיבור ולגלות על ידו את כיסופיה ומכמני סודותיה העמוקים ביותר הפורטים על מאוויים וגעגועים אל האור האלוקי – אל הטוב הנסתר שטמון בכל דבר. כמו שכותב דוד המלך בתהלים "נפשי יצאה בדברו". לו רק נדע להביע בדיבור את מיתרי הנפש הכמוסים ביותר תצא נפשנו מיד לחופשי. על כן יציאת מצריים נקראת פסח – מלשון פה- סח – פה מדבר ומביע את נסתרות ליבו. ולכן גם המילה 'רפואה' כוללת בתוכה את האותיות 'אור הפה'.

 

כנגד חמשת מוצאות הפה עלינו לעבור חמישה שלבים של התגברות על ייאוש הלופת את ליבנו על מנת שנצליח לדבר את מאווי נפשנו הכמוסים – נחשולי הנפש המייחלים לחירותם. כל מהותו של שלטון מצרים על הנפש אינו אלא ייאוש. פרעה אומר למשה ואהרון המבקשים את עמם "תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר" – ומבאר רש"י הקדוש – "ואל יהגו וידברו תמיד בדברי רוח (דמיונות שווא) לאמור נלכה נזבחה". ובמילים ברורות יותר – אומר פרעה אל שליחיו של עם הקודש – אל תחלמו על חירות וגאולה. אתם משקרים את העם בדמיונות על גאולה – אין דבר כזה גאולה!! "תכבד העבודה" – החיים הקשים הם המציאות היחידה הקיימת ואין משהו אחר. אין חיי חופש, שמחה, מעוף, סיפוק ומימוש… כל אלו רק מילים בעלמא. מה שקיים באמת זה רק "תכבד העבודה" – חיים קשים ומרירים.

 

כך אומר פרעה ומחדיר את זרועות הייאוש הארוכות והמרעילות שלו עמוק אל תוך חיותה של הנפש המפרפרת תחת עול גלותה ומרוקן אותה מתקווה ומאמונה. חכמי הקבלה אומרים ששערי מצרים היו נעולים על ידי שמות טומאה. אף אחד לא יכל היה לברוח ממצרים בשל אותם שמות טומאה שסבבו אותה ונעלו אותה. מה היתה מהותם של שמות טומאה אלו? רעל הייאוש המקפיא כל רצון של חיים תחתיו. מי שמיואש כבר לא יברח לעולם! הוא אפילו לא יחלום על מציאות אחרת מעבר ל"שערי מצרים" – מעבר לחיי עבדות לסבל ולטעמם המר של החיים.

 

אך הפרשות של תקופת השובבים מגלות לנו את הדרך החוצה. שלב אחר שלב חמישה במספר נגלה את מפתחות הקסם אשר יפתחו את שערי מצרים ויבטיחו לנו חיים של חירות רוחנית מלאה בשמחת חיים ובתקוה.

 

בקיעתה של גאולה

 

לפני שנתחיל לעסוק במפתחות הגאולה קודם כל נשעה לרמז הראשון שרומז לנו הקב"ה בפרשת 'שמות' אשר בו טמונה כל תכלית המסע כולה. אמנם מספרת לנו הפרשה על מותו של יוסף ועל קומו של מלך אכזר אשר גזרות שמד אכזריות ניתזות מפיו ללא הרף – אך יחד עם זאת בד בבד עם תחילתה של הגלות המרה בשקט ובחשאי בוקעת תחילתה הבלתי מתפשרת של הגאולה יחד עם סיפור לידתו של משה רבינו – מושיען של ישראל. בעוד בוקעים צלילים צורמים לאוזן מארמונו של פרעה שטופי אכזריות ושנאה – בוקעים להם במסתרי ארץ גושן במעונם של היהודים הצלילים הראשוניים ומלאי התקווה של ניגון הגאולה.

 

בזאת רומז לנו הקב"ה רמז דק אך יציב. בצליל דקיק אמנם (תינוק לעומת מעצמה אימתנית) אך עומד איתן מול כל הרעש של העולם מגלה לנו הבורא – כי כל סיבת גלות מצריים וכל מה שאנחנו עוברים בימי חיינו ובגלות נפשנו הינו רק לשם מטרה אחת – גילוי הגאולה החדשה, גילוי המדרגה החדשה, גילוי משה רבינו הפנימי שבנפש שלנו – קול הנשמה. בשלו קם כל הסער ובזכותו בלבד ניגאל.

 

שמונים שנה לוקח לו למשה רבינו עד ששוב דורכות רגליו על אדמת מצרים בקריאה "שלח את עמי". "שמונים לגבורה" אומרת מסכת אבות. גבורה רבה נדרשת לנו על מנת שנוכל לעמוד כנגד כל המניעות. אך עצם לידתו של הכוח המושיע שבקרבנו – כוח האמונה בטוב הטמון בכל דבר ככתוב על משה רבינו "ותהר האשה ותלד בן ותרא אותו כי טוב הוא"- הוא המעודד אותנו לגבור בסופו של דבר על כל המניעות. – האמונה כי את הכל חשב הבורא לטובה ולתכלית אחת של גילוי הגאולה הטמונה במניעה- היא זו שיכולה לחזק אותנו לבל נתייאש מול כל המאבקים וההתמודדויות.

 

השלב הראשון – הקריאה לעזרה (גילוי הרצון)

 

עתה כאשר אנו מצוידים בידיעה שצמיחה והתגלות חדשה מסתתרת תחת כל מניעה והתמודדות, אנו מוכנים לצאת לדרך ולפרוץ את חומות המייצרים היושבים על נפשנו.

 

השלב הראשון בגאולה של עם ישראל משעבוד מצרים מתחיל עם עדות התורה "ותעל שוועתם אל האלוקים מן העבודה וישמע האלוקים את נאקתם". בשביל לצאת ממצריים צריך קודם כול לצעוק לעזרה. להאמין שהגאולה היא דבר אפשרי ואז לגלות רצון בעל עצמה לצאת מהמדרגה הנמוכה והמצמצמת בה אנו תקועים. כמה אנשים לדאבוננו אנו מכירים שהם כלל לא מאמינים שיש סיכוי שאי פעם יצאו מהקשיים שלהם? הם יכולים להתלונן בלי סוף על מר מצבם והקשיים האופפים אותם אך בפועל לא יפנו לעזרה ממשית. לא יצעקו "די! עזרו לי לצאת מכאן", לא יפנו את כאבם כלפי מעלה ויאמינו כי גם להם יש סיכוי לחיים אחרים של אור ושמחה.

 

התעוררות הרצון היא השלב הראשון בגאולת נפשנו. בקיעת הקרום הראשון של הייאוש. עצם הצעקה והקריאה לעזרה מעידה על האמונה הפועמת בנו שאפשר אחרת ואנו רוצים את האחרת הזה.

 

השלב השני – המענה של הבורא

 

מיד עם בקיעת הצעקה מעומק הלב והתעוררות הרצון והאמונה לשינוי מתגלה השלב השני של הגאולה שלנו – הקב"ה עונה לקריאתנו ומופיע לעזרתנו. מיד לאחר "ותעל שוועתם" של נפשות ישראל, בורא עולם מתעורר לכאורה מ"תרדמתו" ומתגלה לעיני משה רבינו בסנה הבוער. כל עוד לא צעקנו הוא לא נענה, אך עתה בעת שגילינו רצון מיד התשובה מגיעה. מתגלה בורא העולמים לקול קריאת צעקת הנפש ובשורה בפיו "לך אל פרעה ואמור לו – שלח את עמי"

 

בכל אחד מאיתנו יש את משה רבינו הפנימי – הנקודה הערה שבנו שרוצה להתקדש ולהיטהר ולהתחבר אל האמת לאמיתה. אליה מתגלה הבורא מיד עם קריאתה לעזרה אך המשך הפרשה מפתיע. היינו מצפים שמשה רבינו מיד ייטול את המשימה בגבורה וישעט לעבר המניעות והקשיים מצויד באמונה הקדושה ובכוח ציווי הבורא, אך לא כך קורה. חז"ל אומרים ששבעה ימים ממאן משה ללכת בשליחותו.

 

משה רבינו מתווכח עם הבורא וטיעון חריף בידו – הם לא ראויים. נביא הוא האיש ויודע שעתידים ישראל לחטוא שוב ושוב בדרך לארץ ישראל ואף עם כניסתם אליה. הוא רואה את חטא העגל ואת עשרת הניסיונות שמנסה העם את הקב"ה במדבר, ואת חטא המרגלים ואת חורבן הבית הראשון וחורבן הבית השני ואת הגלות הארוכה ורוב המניעות אשר יעמדו מול העם אינספור פעמים. כל אלו מחלישים את דעתו וטענתו בידו – ידוע לי כי אני לא מכניס אותם לארץ ישראל בשל רוב חטאיהם וקטנות אמונתם על כן שלח את אהרון לגאלם.

 

הדיון הזה קורה באופן חבוי סמוי בנפש של כל אחד מאיתנו בתהליך הגאולה הפרטית שלנו. אנחנו אמנם מתעוררים לצעוק ולהאמין שאפשר אחרת אך מיד עם היענותו של הבורא לקריאתנו מתגלה ייאוש עמוק שטמון בנפשנו – אנחנו לא ראויים.

 

מי כמונו שמכירים את עברנו משופע העברות ואת מיעוט זכויותינו וכן את החומר העכור שממנו קורצנו (מידותינו השפלות) – אם כך מה לנו ולגאולה? הנשמה שלנו מכירה בגדולתו והודו של בורא עולם ומיד מתעורר וצועק בנו הספק – מה לי ולהוד והדר שכזה? ואנחנו ממאנים בשליחות פדות נפשנו.

 

כוחה של תשובה

 

תשובתו של הקב"ה שמה קץ לקול הספק המאיים להמיט שואה על כל התהליך- לך ואמור להם ששמי הוא אהי-ה אשר אהי-ה. כך עונה בורא עולם לקול הייאוש המתגבר ואת תשובתו זו מבאר רבי נחמן בתורה ו' בליקוטי מוהר"ן ואומר – "אהי-ה" זהו שם שבחובו נחה בשורת התשובה. אמנם אתם לא ראויים להיגאל – אומר בורא עולם – אך בשורה טובה באמתחתי והיא שהתשובה היא מעל לכל. עוד בטרם נברא העולם כבר נבראה התשובה. התשובה היא אף מעל התורה. אומר הקב"ה למשה שבקרבנו – אף אם יכבדו עוונותיכם עד בלי די תמיד תוכלו לשוב אלי בתשובה שלמה ואני אקבל אתכם בזרועות פתוחות. מכאן שאתם ראויים אף ראויים.

 

תמיד אפשר להתחיל מחדש. הידיעה הזו קורעת את מלתעות הייאוש המחלחל – את אחיזת מצריים בתוכנו – ונופחת בנו תקוה וכוח להמשיך במסע שלנו אל גילוי אור נפשנו.

 

השלב השלישי – אין לנו כוח

 

גם כאן שוב אנחנו מופתעים אל מול טיעונו הנוסף של קול הייאוש האוחז בנפש היהודית והפעם – "הם לא יאמינו לי".

 

טיעונו הבא של משה רבינו אל מול בורא עולם השולח אותו בשליחות פדות עמו מספר לנו כי אמנם הנשמה שלנו השתכנעה שיש תשובה בעולם ואף אנו הקטנים במעלה אהובים ורצויים בארמונו של המלך אך אז עולה ייאוש נוסף מתהומות הנפש – מהיכן נביא כוח לצאת מכל המלתעות האוחזות בנו?

 

הם לא יאמינו – אומר משה רבינו שבנו לבורא עולם – שאכן באתי בשליחותך ושהם אכן מסוגלים ושיש בכוחם לשנות את חייהם ואת הרגליהם ולנתק את כל מוסרותיהם. כבר שנים הם תקועים במקום הזה ועתה יאמינו שיש בכוחם להיות מישהו אחר? מישהו טוב יותר? שאכן יהיו חופשיים מכל הבוץ שמזמן יבש על נעליהם? זו היא טענתה של הנפש התקועה במצוקתה כבר שנים רבות. אחרי כל השנים הללו יש עדיין כוח בידי לעשות שינוי? האמנם אוכל לעמוד נול חומות ההרגלים והמניעות הרבות ולחדש נעורי ולאזור מותניי וליצור שינוי אמיתי בחיי? עוד קול של ייאוש מבקיע ומתגלה לנוכח קריאתו של הבורא אלינו לחפש את הדרך החוצה ממאסרנו.

 

מטה הבחירה

 

תשובתו של הקב"ה לייאושה של הנפש שכבר נמקה בגלותה היא בלתי מנוצחת – קח את מטך שבידך ו"השליכהו ארצה" משה מקיים ומיד המטה הופך לנחש. "שלח ידך ואחוז בזנבו" מגיעה ההוראה הבאה והנחש חוזר להיות מטה.

 

את תשובתו זו של הקב"ה לקול הייאוש המקבע מבאר רבי נתן בהלכות נטילת ידיים לסעודה הלכה ו – המטה שביד משה אינו אלא מטה הבחירה הנמצא ביד כל אחד מישראל להטות את עצמו בכל רגע לכל כיוון שירצה. מגלה הקב"ה למשה את גודל עוצם כוח הבחירה שנתון ביד כל אדם מישראל. הבשורה שמגלה הקב"ה לנפש המיואשת היא – אתם לא קורבנות הנסיבות! מטה הבחירה בידכם הוא להטות את חייכם בכל רגע שתרצו לכל כיוון שתרצו. הפסיקו להיות כקורבנות המובלים על ידי נסיבות החיים. ואף אם תהיו בחזקת החלושים שבעם – "הזנב" שבישראל – כל עוד תהיו אחוזים בידיו של משה רבינו (צדיק האמת שבישראל וקול הנשמה שבכם) אזי יהיה בכם הכוח להטות את השפעת הנחש הקדמוני שפרעה הוא שליחו הנאמן בכל רגע ולבחור בטוב!

 

לימדו מאברהם אביכם שבא ממשפחה של עובדי עבודה זרה וגדל לבדו במערה ואף לא לרגע אחד כרס תחת משקל ידו של הייאוש המארר. "אברהם העברי" הוא נקרא על שום שכל העולם עומד בעבר אחד והוא בעבר השני ובכל זאת שום דבר לא שובר אותו. כי נטועה עמוק בנפשו הידיעה שהבחירה בידו להטות את חייו כפי רצונו ואמונתו בכל רגע נתון. ונהיר לו שהוא אף פעם לא "קורבן" של שום נסיבות בחייו קשות ככול שיהיו.

 

אף אם רבו מה רבו המניעות וכבר שנים אנו תקועים תחת נטל השקר וההרגלים המרדימים בשורתו של בורא עולם בוקעת את כל אלו בבשורה – יש בידכם לבחור מחדש בכל רגע. טבוע בכם כוח ששום דבר לא יוכל לעמוד כנגדו – כוח הבחירה.

 

השלב הרביעי – תוקף המלחמה עם פרעה

 

בשלב זה, בדרך אל גאולת נפשנו, הגיע הרגע ומשה רבינו יוצא בשליחותו של הקב"ה ועומד מול פרעה אשר כאמור הוא כלל כל המניעות והגלויות, ובאמתחתו קריאה שלא משתמעת לשני פנים – שלח את עמי! גומלת בנפש ההחלטה – אני רוצה לצאת לחופשי! הנפש משתכנעת ומתעוררת לבחור באור, בשינוי, באמונה שגם אני יכולה להיות חופשיה ממלתעות החושך ולצאת לחופשי. מיד עם התנערותה מעוד שכבת אבק של ייאוש היא ניצבת מול פרעה ואז.. מתחילה מלחמת הקודש – המלחמה על חיינו מול כלל כל המניעות.

 

עד עתה השלבים שהזכרנו קרו באופן סמוי בתוך הנפש שלנו. דיון סמוי אך משמעותי ביותר התחולל בנו – בין הייאוש שתפס מקום בנפשנו ובין בורא עולם או נשמתנו המייחלת לביטוי. עתה משניתקנו את אחיזתו של הייאוש ברובדי הנפש הסמויים – השלב הבא הוא יציאתנו אל הקרב מול פרעה ואנו קוראים תגר על כל ההרגלים, התאוות, הרצונות המעוותים וכד' שאוחזים בנו. תגר על כלל כל סוגי המניעות מפנים ומחוץ.

 

רבי נתן מגלה לנו בהלכות חלה תרומות ומעשרות שעיקר התגברות הקליפה (שהיא כלל התאוות והבלבולים והפחדים והדמיונות) קוראת דווקא כאשר אנחנו רוצים להכריתה -מיד כשרואה פרעה שעוד רגע קל ואין לו אחיזה יותר בעם ישראל הוא מתגבר ביותר וקורא לעומתנו "תכבד העבודה". רבי נחמן ממשיל את הדבר לקדרה שעומדת על האש ומתבשלת. כל הלכלוך שהיה סמוי מן העין עד עתה עכשיו צף ועולה וניכר על פני המים ונראה שעתה אנחנו פותחים במלחמה חזיתית עם המניעות שעד עתה היו סמויות מעיננו בשל תרדמתנו המיואשת.

 

הכל נראה מפחיד וקשה. אם לפני שיצאנו לקריאת התגר אל מול הקליפה עוד ניתן לנו תבן לליבון את הלבנים עתה עלינו לקושש אחריו בעצמנו. פרעה עושה הכל כדי ששוב נתייאש ונחזור על עקבותינו ונברח אל תוך זרועות הייאוש ה"מנחמות". התשובה היחידה במקום הזה היא – לא לוותר!!

 

סלע על אם דרכנו

 

המניעות הן בחינת סלע עיקש וכבד שיושב על אם הדרך ולא מאפשר לנו להתקדם אל החירות הרוחנית המיוחלת. כמה שאנחנו מנסים לעקוף אותו או למוסס אותו הוא עומד מולנו תקיף ועיקש. מספרת לנו התורה בחומש במדבר פרק כ' – עם ישראל כבר עשו כברת דרך במדבר ביציאתם ממצרים. מרים הנביאה מתה ועימה הלכה הבאר אשר השקתה את כלל עדת ישראל. מים אין והעדה צמאה. את מצוקתם כי רבתה מביאים אל משה ואהרון בתלונה קשה – "למה הוצאתם אותנו ממצרים? הבטחתם לנו חירות רוחנית, שמחה וברכה ועתה אנחנו הולכים למות בצמא". זוהי דרכו של המסע הרוחני – אנחנו יוצאים לדרך כדי למצוא ברכה ושמחה וישועה אך במקום אנחנו מוצאים צמא עז ומצוקה. בעצם אנחנו עתה עומדים מול המניעות בדרך אל הברכה. מיד צועקים משה ואהרון אל השם לעזרה והתשובה לא מאחרת לבוא – "קח את המטה והקהל את העדה.. ודיברתם אל הסלע לעיניהם ונתן מימיו .. והשקת את העדה ואת בעירם" הדבר הבא שקורה הוא שמשה מקהיל את עדת ישראל ואומר להם "המן הסלע הזה נוציא לכם מים" ומיד לאחר מכן מכה את הסלע פעמיים והעדה שותה. על המקרה הזה נענש משה בכך שלא נכנס לארץ ישראל.

 

מה משמעותו של הסיפור הזה עבורנו אשר ממנה נוכל ללמוד על חיינו האישיים במסע האישי שלנו ל"ארץ ישראל"?

 

חז"ל אומרים לנו בגמרא שאין מים אלא תורה. העם נמצא במניעה גדולה. צמא עצום. לא רואים את האור. לא מבינים את המסר הפנימי שבתוך המניעה – את רצון הבורא מהם שנסתר בתוך המניעה והקב"ה פונה אל משה שהוא בחינת הצדיק הפנימי שבנו, הנשמה שבקרבנו, ואומר לו – דבר אל הסלע – הפוך את המניעה לתפילה, לתחנונים, לדיבורי אמת שיאירו את המקום בו אתה נמצא ומשם, מתוך הדיבורים הללו, תאיר לך התורה (ההארה) החבויה בתוך הסלע (המניעה). לימוד גדול היה כאן עבור ישראל. ההזדמנות לראות שיש בכל מניעה מתנה גדולה שחבויה בה.רבי נחמן כותב בליקוטי מוהר"ן בתורה קט"ו שהקב"ה מסתתר בתוך המניעה עצמה. ולכן ההתמודדות מול "פרעה" אינה סתמית אלא שעצם ההתמודדות איתו תוכל להאיר בנו יכולות שהיו חבויים בתוכנו שיעזרו לנו למצוא את נוכחות הבורא שבתוך המניעה.

 

משה רבינו מכה בסלע במקום לדבר איתו ועל כן הוא נענש שלא להיכנס לארץ ישראל. מה הקשר בין הסלע לארץ ישראל? אלא שארץ ישראל היא המקום בו מתגלה שכל מה שקורה אינו קורה אלא בהשגחה פרטית לטובה. כי ארץ ישראל כמאמר רבותינו היא הארץ אשר עיני הקב"ה מביטות בה מתחילת השנה ועד אחריתה. שם מתגלה עוצמת הדיבור הישיר של הבורא אל עם ישראל במלוא פנימיותו. ועל כן מאחר ומשה (הצדיק שבנו) לא מצליח להעלות את הייאוש של העם (הנפש שלנו) אל האמונה בטוב שמסתתר תחת כל המניעה הוא נענש בנתק מהחיבור אל "מקום של אמונה" בטוב הטמון בכל דבר.

 

למה הדבר דומה? לאדם שרגיל בכל בוקר לרוץ למכולת כדי לקנות את ליטר החלב היומי שלו. בוקר אחד הוא רץ למכולת כהרגלו כולו אומר שמחה וקל רגליים אך דא עקה הפעם מאכזב אותו בעל המכולת ואין לו את ליטר החלב עבורו. אותו אדם עומד מאוכזב והלום בפני בעל המכולת המאכזב. הוא מרגיש איך הכעס עולה במעלה ליבו. הוא כועס על בעל המכולת, כועס על עצמו, מאוכזב, מבוהל, צמא ומתגעגע.. עתה עומדות בפניו שתי ברירות – או להישאר תקוע כך שנים רבות אל מול בעל המכולת המאכזב ולשקוע ביגון ובייאוש או שהוא יכול להתעשת לאזור כוח וללכת לחפש חלב במכולת אחרת. עצם היכולת לפנות למכולת אחרת דולה מתוכו תקוה, אמונה, תמיכה עצמית, התגברות ושאר כוחות נפלאים שטמונים בו.

 

כך גם אנחנו עומדים מול המניעות שהם ביטוי של פרעה בחיינו – ושם אנחנו יכולים להיתקע שנים בתוך הייאוש הבוצני או לאזור כוח ולחפש את ה"תורה" הטמונה כאן עבורנו וללכת לחפש אור ושפע ב"מכולת" אחרת. ב"מכולת" של הקב"ה, או ב"מכולת" של הצדיקים או של התורה. עצם הנכונות לראות משהו אחר מעבר למניעות כבר יניב בנו את הכוחות שהם יהיו שכרנו שמתוך המניעה עצמה. דווקא מול המניעה נמצא את ההתחדשות הנדרשת כדי לבררה, את הגדילה והצמיחה החדשה.

 

שלב חמישי – קריעת ים סוף

 

אם הגענו עד הלום סימן שאנחנו כבר קרובים מאוד אל הישועה. הסכמנו להאמין שיש משהו אחר מעבר למצרים הפנימית שלנו וצעקנו לעזרה. ואז עמדנו מול הקולות המייאשים שבנפשנו ואף אזרנו עוז ועמדנו מול כל המניעות בגבורה ואזרנו אומץ למצוא כוח מתוך המניעה עצמה. למדנו יותר על עצמנו ועל הכוח הטמון בנו ובחרנו להאמין בו ו"ללכת" איתו. עכשיו המניעה בעצמה קוראת לנו לצאת מתוכה. פרעה רץ למשה ומאיץ בו לצאת ממצרים. אך לא קלה היא היציאה ממדרגה למדרגה. פרעה שאך לפני רגע קרא לנו לצאת ממלתעותיו עכשיו עומד מאחרינו וים סוף מלפנינו. ים סוף מייצג את תחושת הסופיות שלנו – עד כאן אנחנו מכירים את עצמנו אך את ה"אני" החדש העומד לבקוע מתוכנו כבר איננו מכירים ובאיזה כוחות נצליח להיות משהו שאנחנו לא מכירים?

 

הגיע השלב בו אנחנו נאלצים להרשות לעצמנו לקרוע את הסופיות שלנו ולהסכים להיות "מישהו אחר". מישהו חדש". להיות מישהו שלא הכרנו לפני כן ועוד בלי לפחד מ"מה יגידו?" ו"מה אהיה? ו"הרי כבר לא אכיר את עצמי" ו"אולי לא יאהבו את ה'אני' החדש שלי?" וכן הלאה פחדים שמשדר לנו "פרעה" על "שפת ים הסופיות" של המדרגה הקודמת של חיינו.

 

את הפתרון היחיד במקום הזה מלמד אותנו נחשון בן עמינדב – נחשון פשוט קופץ אל תוך ים סוף ומתחיל ללכת בתוכו עד שמגיעים המים אל נחיריו ומאיימים להטביעו והוא צועק "הגיעו מים עד נפש" (תהילים) ורק אז קורה הנס הגדול לנוכח האומץ שהוא מפגין והנכונות לשלם כל מחיר שיידרש ממנו ולו בלבד לחצות את המדרגה הזו ולפרוץ אל המדרגה הבאה.

 

על כך צועק רבי נתן בתפילותיו (תפילה עב) "ריבונו של עולם עשה למען שמך, ועזרני מעתה שאזכה להתחכם בחכמה אמתית ולחוס על נפשי באמת להציל את עצמי מבאר שחת … ולקשר עצמי בקשר אמיץ וחזק אליך באמת .. ואדבק ואקשר עצמי בקשר אמיץ וחזק לחבל הקדושה, לעולמי עד ולנצח נצחים" נחשון הוא סמל האומץ האומר – בכל מחיר ויהי הנעלם המפחיד ביותר אני רוצה את הקדושה!!

 

זהו המבחן האחרון שעומדת נפשנו בו לפני השינוי הגדול והישועה העולמית מן המדרגה הקודמת הכובלת אותה. מבחן קריעת כל ה"סופיות" והפחדים וההתנצלויות מול העולם במטרה אחת – קרבה את הקדושה ואל נשמתנו באמת. רק אז בזכות מסירות הנפש על הקדושה קורה המהפך הגדול ונקרע הים של הסופיות ואנחנו הולכים בתוך הים בחורבה בניסי ניסים שמעידים באופן חד משמעי קבל עם ועדה שאין עוד מלבד הבורא יתברך שמו ושהכל מתנהג רק על פי רצונו. ניסים רבים קרו לנו על הים שהעידו כאלפי עדים שהקב"ה הוא מלך העולם ואין טבע בעולם כלל – יבשה האדמה לרגלנו, צמחו ברגע אחד עצי פרי להנעים את מסענו, מעיינות מים מתוקים פכפכו לכבודנו וכן הלאה ניסים. והנפלא שבכולם היה שאך דרך האחרון שבעם על שפת הים מיד נפלו המים על חילות מצרים טלטלו אותם לכאן ולכאן ולא נחו עד אשר הציגו אותם לרגלי העם המותש וההמום כגוויות מתות. אותם מייצרים שאך לפני רגע איבנו אותנו מפחד עתה נראו לעיננו כחסרי כוח וחיות. אותו ניסיון שנראה כבלתי עביר לעולם עתה איבד את כל כוחו ויצאנו לחופשי.

 

אומר רבי נחמן בתורה כג בליקוטי מוהר"ן – מעלה יתרה היא להתאמץ ולרדוף אחר המרה השחורה הבאה מן המניעות והמייצרים ולהכניס אותה אל תוך ממלכת האור והתקווה והישועה עד שהיא בעצמה תתהפך לשמחה.

 

רבי נחמן מציע לנו – לא רק שלא נברח מהניסיון והייסורים המייאשים והכובלים את נפשנו אלא דווקא נרדוף אחריהם באומץ עד אשר נמצא את ה"תורה" וההארה הטמונה בהם ונהפוך אותם עצמם לשמחה גדולה. היש שמחה גדולה מלפרום את כבלי המייצרים החונקים ולהפוך אותם לאור של ישועה?

 

שנזכה לפרום שוב ושוב את קרומי הייאוש העוטים על מנקודת האמונה שבנו ועל שמחת ליבנו ובזכות שמחה ואמונה אלו נזכה לגלות את האור הטמון בכל "סלע וסלע" שבחיינו.

 

מוזמנים לשתף אחרים:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

עוד מהספריה שלנו:
ice-creams-with-shells-beach
סיגל אהביאל
הקיץ בפתח ועימו 'רעש' רגשי ומחשבתי, שמחות ומפגשים מתוקים שאיתם מגיע גם, כן גם, פיזור יישוב הדעת…
carnival-mask-front-blurred-lights
סיגל אהביאל
לתחפושות בפורים מסר מאוד ברור – העולם הזה הוא תחפושת אחת גדולה! כי כשאנחנו מפנימים שכל העולם…
מחוסר שליטה לאור בהיר
סיגל אהביאל
 על דרך המליצה ניתן לומר שפורים הוא חג השחרור. הכיצד? כי בפורים מתבקש מאיתנו להמציא מתוכנו את…