בתורה ז' (בחלקו השני של "ליקוטי מוהר"ן") מביא רבנו קושייה אשר מקשים חז"ל במסכת יבמות: התורה מספרת לנו כי לאחר חטא העגל ביקש משה רבינו רחמים על עם ישראל בהתחננו כי ילכו פני ה' עימנו עד כי ירשו עם ישראל את ארץ ישראל. לאחר שמשה רבנו מקבל את הסכמתו של ה' ונשמעות מילותיו המתוקות של בורא העולם – "כי מצאת חן בעיני ואדעך בשם" – בעת רצון נפלאה זו מבקש משה מאת הבורא "הראני נא את כבודך" – משה רבנו מביע את השתוקקותו לראות פנים בפנים את כבוד ה' יתברך, ובעוד כולו מוצף כיסופים והשתוקקות עצומה לא מאחרת התשובה להגיע – "לא יראני האדם וחי"
מתשובת הבורא למשה רבנו משתמע כי רק האדם אשר הפשיט לחלוטין את מעטה בשר גופו העכור ביום המיתה, הוא היחיד אשר יוכל באמת "לראות" את ה' ולקבל את אורו הבהיר ללא מסכים. מכאן שכל אשר ייראה לעיני בשר ודם מאור בהירותו של הבורא הינו רק חלק קטן וחלקי אמיתות לא שלמות ולא מאירות כפי שהן מאירות בבית גנזיו של המלך העליון מכל.
אך מצד שני – ממשיך רבנו להעמיד את הקושיה על עומדה – מובא בישעיה הנביא: "ואראה את ה' יושב על כסא רם ונישא". האם ישעיה הנביא ראה את מה שמשה רבינו לא קיבל רשות לראות? האם ה' תעתע לכאורה חלילה במשה באומרו "לא יראני האדם וחי"?
והרי ישעיה הנביא מעיד על עצמו בפירוש כי ראה בעיניו את ה' בכבודו ובעצמו יושב על כיסא מלכותו. האם ניתן לומר כי בפשטות התורה מעידה על נבואת משה רבינו ע"ה שאינה שלמה כנבואתו של ישעיה הנביא?
והרי ידוע לנו כי משה רבינו היה והינו ראש לכל הנביאים, וכל הנביאים כולם תפלים לו בנבואה, בהיותו נביא לכל הנביאים, אשר לא היה גבוה ממנו בנבואה, אזי כיצד ייתכן שהוא עצמו מעיד כי "לא יראני האדם וחי" ובישעיה כתוב "ואראה את ה'"?
ולא די בכך, אלא שעל משה רבנו אומרים חז"ל כי התנבא בבחינת אספקלריא מאירה (ראה בבהירות שלמה את דברי ה' בלי שום מסכים), בעוד שיתר הנביאים היו מתנבאים באספקלריה שאינה מאירה (ראו מסר ופרשו אותו על פי דעתם הקדושה)
ולכאורה הדברים עומדים בסתירה זה לזה.
הגבוה שבנביאים
אלא שרבנו מבהיר את הדברים ואומר כי אכן משה רבנו היה הגבוה שבכל הנביאים וכל ההבדל בין משה רבנו וישעיה הנביא, כפי שהזכרנו בסתירה בדברי שניהם, הינו בכך שמשה רבינו היה כל כך בהיר ומחובר לאמת, עד כי הוא ידע בעומק ליבו ובידיעתו הפנימית שמה שהוא רואה ושומע מאת ה' אינו התמונה השלמה אלא רק חלק מאור הבורא. הוא היה כל כך גבוה עד כי הוא לא השלה את עצמו, שיקר ועיוות את המציאות האמיתית במחשבה שהוא "יודע" משהו מאמיתת הבורא. אלא שמשה רבינו, בשל עוצם קדושתו וגדולתו, ידע שהוא לא יודע. בעוד האחרים חשבו שהם יודעים ולא ידעו באמת. משה רבנו הגדול מכל הנביאים ידע כי אינו יודע.
(אמנם לאור קדושת נביאי ישראל יש לציין שאף ישעיה הנביא ידע שהוא לא באמת "רואה", אך בכל זאת כתב לפי ערך מדרגתו באותה שעה…. )
מעלתו של משה רבנו על פני כל יתר הנביאים הייתה שהוא תמיד חיפש ללא לאות את ה' ממדרגה למדרגה בלי הפסקה, ותמיד ידע שהמדרגה אותה השיג איננה באמת שלמה, אלא שקדושתו של ה' הינה אינסופית ועליו לחפשה שוב ושוב ללא הפסקה. ידיעתו זו הביאה אותו להמשיך ולחפש את ה' ולדייק יותר ויותר את החיבור אליו ולחפש עוד מקום "לא מבורר" מספיק לפי ערך קדושת האמת, על מנת שיוכל להמיר ולדייק גם אותו קרוב יותר אל הקודש. לכן היה משה רבנו הגבוה מכולם – כי הוא ידע שאינו יודע.
האומץ "לא לדעת"
מידתו זו של משה רבנו הינה בבחינת "תכלית הידיעה שלא נדע", דהיינו: שידיעה אמיתית היא לדעת שמה שאנחנו יודעים הוא רק פיסה קטנה מאמת אלוקית שאין בכוחנו להשיגה. וידיעה קדושה זו משאירה אותנו לעולם ענווים, מתחדשים, מחפשים, גדלים, מחפשים דיוק, לא פוחדים, לא מתקבעים ותמיד תמיד מחפשים ומתקרבים. הנהגה זו היא הבסיס והדרך לכל גדילה, צמיחה והתקרבות לנקודת האמת הנוספת המחכה לנו שנגלה אותה.
אכן, אין זה פשוט לא לדעת, מאחר וטבוע בנפשנו צורך אדיר להרגיש את היציבות שאותה מספקת לנו ה"ידיעה". אנחנו אוהבים להרגיש שאנחנו יודעים מה קורה בחיים שלנו ונהנים כאשר יש לנו הגדרה ברורה לכל דבר, למשל: לתת שם למחלה ל"ע או לתפקידנו בעולם וכן הלאה. ואכן מעלה עצומה יש ליכולת להגדיר כל דבר שקורה בחיינו ולתת לו מסגרת ידועה בדעתנו, אך יחד עם זאת זוהי אליה וקוץ בה, מאחר ואותה הרגשת יציבות וביטחון יכולה מצד אחד לחזק ולייצב אותנו, ומצד שני אותה יציבות עצמה יכולה לקבע אותנו ולעצור אותנו מלגעת ב"אמת" ו"הגדרה" עמוקים יותר ומדויקים יותר. על כן בעצם נדרש מאתנו אומץ רב "לא לדעת" ולהמתין עד שתתגבש ידיעה עמוקה ואמיתית יותר בדעתנו.
דרי מעלה
זהו ההבדל, ממשיך רבנו, בין דרי מעלה לדרי מטה. דרי מטה הם אנחנו הרחוקים ממש מן האמת והינם בבחינת "מלא כל הארץ כבודו" – בכל מקום רואים את ה' ומתחברים אליו, בין בעליה ובין בירידה, ובכך מתחזקים ומקבלים כוח להמשיך ולשמוח במה שהשיגו ובקרבת הבורא לנפשם. אמנם זה נפלא ביותר. זוהי מידה קדושה וחשובה לכל דבר שבקדושה. בלי בחינת "דרי מטה" היינו מזמן מתייאשים מעצמנו ומכל מאמץ לקרבת ה' וקרבה לנשמתנו ונרדמים תחת תעתועי התאוות.
המדרגה שלנו חשובה מאוד ועלינו לשמוח בה ולהתחזק בה, ולהחזיקה בכוח לבל תאבד לנו, אך יחד עם זאת אל לנו לשכוח כי יש מעליה דרגה מרוממת יותר ואליה עלינו לשאוף תמיד – להיות מדרי מעלה.
להיות דרי מעלה פירושו להיות מאלו שיודעים שאינם יודעים ויחד עם זאת אינם פוחדים מכך שאינם יודעים, אלא אדרבא, שואבים מכך דרבון לחפש יותר ויותר, לבקש ולשאול עוד ועוד. ועל כך אומר רבנו כי מדרגה זו היא בבחינת הצעקה- "איה מקום כבודו?!"
הבה ונשתדל להיות אף אנו מאלה אשר תמיד בכל יום, ולו דקה אחת ביום, צועקים לעבר השמיים הכחולים ושואלים ומבקשים – "אאאייייההההה אתה, בורא העולם? איפה אתה ה'? איפה האמת שלך? איפה האמת שנטעת בי? איך עלי להתקרב אליך? מה אתה מבקש ממני?" ואז בעזרת ה' לבטח יענה ה' לקריאתנו ונזכה לדעת ממנו עוד טיפה יותר ולדעת מעצמנו ומי אנחנו באמת יותר ויותר ויותר. ועל זה צעק רבנו בקול גדול, עד כי יישמע אף לאוזנינו הערלות כי "אין ייאוש בעולם כלל"… אשרינו!!!
יהי רצון שנזכה להכיל את אור ה' הסובב וממלא אותנו ואת אור נפשנו הטמונה בנו ואור זה יחצוב את דרכנו אל האמת המצפה עבורנו לגלותה יותר ויותר בכל פעם מחדש
