מסתבר שמי שאנחנו באמת –
שאליו אנו שבים וממנו מתחברים אל בורא עולם –
לא יקרה אלא על ידי חיבור של שני הפכים שקיימים בתוכנו,
ושרק ביזיון עסיסי יעשה את העבודה הזו עבורנו.
שני הפכים שהם: מצד אחד "להיות" ומצד שני "לא להיות".
מצד אחד אנחנו מחויבים להיות אנחנו כדי להתחיל בכלל את הדרך אל עצמנו.
כשם שאי אפשר לחבר שתי נקודות במרחב אלא אם כן לכתחילה סימנו נקודה ברורה בחלל שהיא התחלת הקו.
סימון הנקודה בחלל היא ההוויה שלנו בעולם.
עצם מה שה' עשה אותנו אנחנו.
אבל יש כאן בעיה קלה.
כי לכאורה אם נהיה אנחנו כבר לא נראה אף אחד אחר
ובטח לא את בורא עולם.
כי מי שמחובר לעצמי שלו,
לרצונות שלו,
למחשבות ולדעות שלו,
כבר לא יתעניין ואפילו יתנגד לרצונות,
מחשבות וצרכים שלא יהיו תואמים לשלו.
כדי לחזור להיות אנחנו ובכל זאת לא לאבד את בורא עולם בדרך, אנחנו צריכים את הכלי לריתוך ההפכים –
ביזיון.
כי מצד אחד עצם תחושת הביזיון מעידה שיש כאן אני.
כי אם אין אני אז מי מתבזה כאן?
אם חווינו ביזיון סימן שהוא פגע באיזושהי ישות שלנו.
יש כאן אותי ויש כאן את מי שמבזה אותי (גם אם הוא רק בתוכי).
ואז, אומר רבינו בתורה ו' שדווקא אז אם אז נעצור ונקבל את הביזיון בהכנעה (ובשפתו של רבינו "נידום ונשתוק")
אז יקרה משהו מדהים.
יקרה חיבור הפכים של "להיות" ו"לא להיות" בתוכנו.
מצד אחד יהיה לנו "אני" שהתבזה ומצד שני הוא יהיה כנוע לבורא עולם ששלח את הביזיון לפתחו.
ולזאת יקרא תשובה.
בפעם הבאה שנרגיש ביזיון נדע להגיד לעצמנו
"הופ… הינה זה.. כאן בדיוק יש לי "אני" בעל ישות ועסיסי שלא מוכן לוותר על שלו.
שכל מה קורה חייב להיות בדיוק כמו שמתאים לו.
והינה סירנת התרעת הביזיון פוצחת בקולות עולים יורדים כקריאה למחאה על ההשפלה שאך זה קרתה".
והפעם ….. הפעם במקום ליפול בשבי של ה"אני" הזה
שמנתק את עצמו מההכרה ומהידיעה שיש בורא לעולם
ושהוא המנהיג היחידי,
ושהוא ורק הוא בעל המעשים השולט על כל מה שהיה הווה ויהיה ולו הזעיר ביותר –
הפעם נספוג את הביזיון צורב הישות הזה מתוך הכנעה גמורה.
מתוך הסכמה והכרה ברורה,
שמלאכי אש קודש שורפים ברגעים אלו את כל חלקיקי הישות הנפרדת מבורא עולם שקיימים ב"אני" שלנו.
ואז יקרה לנו המשהו הגדול הזה שנקרא – תשובה.
לא תשובה שהיא רק תאוריה צדקנית.
וגם לא תשובה שהיא רק מעשים חיצוניים שמסתירים ישות בועטת שמסתתרת בתוכנו.
אלא תשובה שמשנה את המהות הפנימית שלנו ומחזירה אותנו לשוב להיות אנחנו.
מצד אחד נהיה לגמרי קיימים ומכירים בהיותנו מי שאנחנו
ומצד שני נהיה לגמרי מבוטלים לידיעה שהבורא מנהיג את עולמו כרצונו בלי להתייעץ איתנו.
על זה אומר רבינו "עיקר התשובה שישמע בזיונו יידום וישתוק".
"ישמע בזיונו" –
לא ידחיק, יעלים עין ויגיד שהיריקה שנחתה לו על הפנים היא רק טיפת מים שלא קשורה אליו.
אלא יחווה יריקה בפנים וישמע אותה באוזנו הרוחנית.
"יידום" –
ידומם את האינסטינקט המידי להגיב ולהציל את כבודו
על ידי שיזכור שיש מלך לעולם ושכל מה שקורה הוא רק ממנו.
והינה הגיע מכתב מהמלך הישר אל הפנים שלו.
"וישתוק" –
ואז תתחיל לנבוע מתוכנו שתיקה עמוקה לה'.
שמתוכה יצא מאיתנו דיבור של אמת.
הסכמה פנימית לקבל את ההפכים של להיות ולא להיות בעת ובעונה אחת.
יתגלה בתוכנו אני אמיתי יותר ונטול ישות, שהוא אחר מהאני שהכרנו עד עתה.
אני שהוא כנוע באמת לבורא עולם.
