ידועה המחלוקת בין שמאי והלל בדבר האופן של הדלקת נרות חנוכה.
הילל אומר מוסיף והולך – ביום הראשון הדליקו נר אחד,
ביום השני הדליקו את הנר השני וגם את הנר הראשון
וכן הלאה עד שתדלק המנורה כולה ביום השמיני.
ושמאי אומר פוחת והולך – ביום הראשון הדליקו את כל שמונת הנרות.
ביום השני הדליקו שבעה נרות. בשלישי שישה
וכן הלאה עד שביום האחרון הדליקו נר אחד בלבד.
מה מסתתר מאחורי דיון החכמים הילל ושמאי?
מהו הנר הזה, מה הוא מסמל עד כדי שכל כך חשוב לנו לדעת אם להדליק קודם רק נר אחד או קודם שמונה נרות?
נר החנוכה, אומר רבי נתן מסמל אותנו.
את מי שאנחנו באמת – אור טהור של אמונה ועוצמה פנימית שדולק בכוחו של פך שמן שאף פעם לא יוכל להיטמע ולהעלם.
ייתכן שכבר שמענו על הרעיון הזה.
למדנו עליו עוד כשהיינו ילדים קטנים. כולנו שרנו על פך השמן שהיוונים לא הצליחו לטמא ושנשאר חתום בטבעת מלכו של עולם. על זה שהוא דלק באורח נס שמונה ימים רצופים והדליק אורה בבית המקדש שהיה סימן לאהבת הבורא אל עמו ישראל גם בימים הקשים ביותר בהם ה"יוונים" (כל אחד והיוונים שלו) קמו עלינו וכמעט חשבנו שלעולם לא תהיה לנו שוב תקומה.
אנחנו יכולים לדבר על פך השמן הפלאי. לדקלם עליו קיומו. להסביר לאחרים. לשיר עם הילדים.
זה כמובן דבר נפלא. השאלה הגדולה – עד כמה אנחנו חיים אותו.
וזה מחזיר אותנו לשאלת המחלוקת שבין שמאי להלל הזקן. מה זה באמת משנה איך מדליקים את המנורה כל עוד היא דולקת כזכר לפך השמן שלא נטמא. אלא שעיקר סוגית המחלוקת נסובה על האופן היעיל ביותר שיעודד אותנו להתחבר לאור הפנימי שבנו. איך מתחברים, אבל באמת, לנקודת האור שבנו שלעולם לא תטמא?
הלל (שההלכה נפסקה על פי דעתו) אומר שאי אפשר להגיע לשם אלא על ידי טפטוף יומיומי של אור האמונה באופן סדיר שלא ייגמר לעולם, שיטפטף על ליבנו כל יום, כל הזמן, כל פעם קצת, עד שלאט לאט לאט נתחיל- להפנים אותו. להטמיע אותו בתוכנו. לחיות אותו. להסתכל על העולם בעדו. לחוות כל דבר מתוכו.
הלל מגלה לנו איך להציל את נפשנו כאשר החושך של הייאוש, הרגשות הקשים והמחשבות הממיתות ימלאו אותנו. העצה שלו היא – התחילו עם קצת, ואל תעצרו לעולם מהקצת הזה. כל יום הוסיפו עוד טפטוף של אמונה לחיים שלכם. גם אם יכבה הנר, הדליקו אותו למחרת שוב עם עוד טפטוף של אמונה. גם כשיהיה נדמה שהחיים שלכם נידונו לחורבן – הדליקו את הנר שוב!
מה המשמעות של להדליק את הנר שוב? – להאמין שיש בכוחנו להתחיל להתחבר אל נקודת הטוב שלנו שוב ושוב מחדש. לא לוותר עליה. להאמין שהיא לעולם לא תטמא גם במצבים הכי חשוכים בחיים שלנו. שהיא מחכה לנו לגלות אותה. לחפש אותה. להאמין שיש בתוכנו כוח פנימי אדיר שיכול להאיר גם במצבים הכי סבוכים בחיים שלנו, ולמצוא את האור (המסר מבורא עולם) שמסתתר מאחורי כל מצב.
ומורים לנו חז"ל להדליק את הנר דווקא במקומות הכי חיצוניים, חשוכים ונמוכים (מתחת לעשה טפחים), שמרמזים על חסרון האמונה שלנו בעצמנו. על הנתק מהאור שבנו. על שהאמנו שאנחנו חלשים ומובסים.
איך נדע לזהות שנפלנו למקומות חשוכים ושמשמיים מבקשים מאיתנו להדליק שוב את האמונה באור שבנו?
כאשר נזהה שאנחנו נותנים את הכוח שלנו למישהו אחר. כשנחשוב שבגללו קשה לנו.
שבגללו איבדנו את השמחה שלנו. שבשביל לשמח אותו ויתרנו על האמונה שלנו במי שאנחנו.
עצם המחשבה הזו מעידה שאנחנו מאמיניםבלב שלם, שמי שמוביל את חיינו – זה הוא ולא אנחנו.
אור המנורה מזכיר לנו שיש בתוכנו אמונה בזה שאף אחד לא אוחז בהגה של החיים שלנו. שיש לנו כוח אדיר שיכול לבחור להתחבר אל האור שבנו בכל מצב. גם במצבים הכי חשוכים.
במעשה מחיגר רבינו מרמז לנו שיש לעפר שתחת רגלינו (ל"אני מאמין" שנמצא כבסיס לכל מי שאנחנו) השפעה על החשיבה שלנו.
הכיצד?
הוא מספר על חבורה של גנבים שהיו רגילים לגנוב ולרצוח עוברי אורח שהיו הולכים ביער. החיגר שרצה לעצור אותם מדרכם הרעה, החליט לפזר על השביל שתחת רגליהם עפר של צדיקים מעורבב עם עפר של משוגעים. ספעם הבאה שהגנבים הגיעו לעסוק בעבודת הגזל והרצח שלהם, בלי משים הם דרכו על ה"עפר של צדיקים" שהיה מעורבב יחד עם "עפר של משוגעים".
ואז מגלה לנו רבינו סוד עצום – בגלל שהם דרכו על ה"עפר של הצדיקים", מיד הם התמלאו בהרהורי תשובה וחרטה על כל החטאים שלהם ובכו "איך רצחנו, איך גזלנו, אוי ואבוי לנו". אבל בגלל שהם דרכו גם על ה"עפר של המשוגעים", הם פתחו בהאשמות והטחות נמרצות אחד על השני "בגללך גנבנו, בשבילך רצחנו" והרגו אחד את השני.
הסוד הגדול שרבינו מגלה לנו – שמחשבות של האשמות ("בגללך") ושל קורבנות ("בשבילך") הם מחשבות של חושך. של יוון. של שיגעון. והעיקר שנדע (כשהן ממלאות אותנו) שזה בדיוק הזמן להדליק את האור הפנימי שלנו (אפילו קצת) ולהיזכר שיש בכוחנו להישאר תמיד מחוברים אליו.
