הסיפור של קורח ועדתו רווי בלימוד אדיר עבורנו על מנהיגות בכלל ועל מנהיגות נשית בפרט. התורה משטחת את הסיפור הכאוב שהסתיים בבליעת עדה שלמה בבטן האדמה – מהפן של הגברים העומדים המתעמתים אלו מול אלו. אלו מתוך הכנעה לרצון השם אשר בחר בהם כמנהיגים ואלו בשם הרצון הבוער בהם להנהיג.
בעוד הפן הגברי הוא הבולט והמדובר – בעצם מי שמושך בחוטים לאורך כל הדרך באופן סמוי הינו דווקא הנשים. שתי נשים המנהיגות את ביתן. זו לעומת זו – אשת קורח ואשת און בן פלט. זו לדראון ולמכאוב וזו לברכה ולישועה.
שני לימודים עמוקים צועקים אלינו מבעד לסיפור הדראמתי והנוקב –
האחד הוא ההתעוררות שלנו אל עצם ההכרה בעצמתה של ההנהגה הנשית על ביתה בכלל ועל בעלה בפרט. הנהגה שאין מנוס ממנה מאחר ועצם היות האשה לעקרת הבית (עיקר הבית) הופך אותה למנהיגת הבית ופנימיותו. בין אם אשת הבית תרצה בהנהגה זו ובין אם תברח ממקומה זה – מנהיגה היא.. מראת דרך..
כתוב בחז״ל – דרך האנשים ללכת אחר הנשים. משל מוכר הוא בו משוייך הגבר לראש והאשה לצוואר המניע את הראש להביט לכיוון בו חשקה נפשו כרצונו.
והלימוד הנוסף השני והחשוב יותר הינו – אם כן ומנהיגות נתנה בידינו – אז איך מנהיגים בית כשלא יודעים לאן ללכת? איך לוקחים אחריות על נשמות יקרות כאשר על שלנו עצמנו בקושי מצליחות אנו לשמור? והתשובה היא בבחינת ״היא הנותנת״ – עצם השאלה היא התשובה. דווקא על ידי חוסר הידיעה מתגלה עוצמת המנהיגות האמיתית במלוא הארתה הרוחנית והמדויקת.
הכיצד?
מוזמנות פנימה אל סיפור המעשה שמאחרי הקלעים – אשתו של קורח מתעניינת בעיסוקיו של בעלה. היא שואלת ״מה למדתם היום בכולל של משה רבינו?״ והוא משתף בשמחה ״היום משה רבינו גילח את כל שערות גופנו. לא השאיר עלינו ולו שערה אחת ואז הניף אותנו לארבע כנפות הארץ״ היא לא עונה.
למחרת שוב היא שואלת אותו – ״ומה לימד אתכם היום משה רבינו?״ ושוב בעלה משתף אותה בשמחה ״היום למדנו שציצית צריכה פתיל תכלת. ובית נזקק למזוזה״
כאן .. ברגע הזה .. מתעוררת אישתו ומתגלה כוח ההנהגה של האישה ״יודעת כל״.
״מה?!״ היא שואלת חולקת מערערת ״נשמע לך הגיוני שפתיל תכלת אחד יכול לפתור ציצית שלמה? ואם אעשה לך טלית שכולה תכלת מקצה לקצה לא תוכל היא לצאת בדין טלית? על זה יקום ויפול דבר? על פתיל אחד? איזה מין הגיון מוזר זה??!״.
והיא לא עוצרת כאן. והרי היא יודעת הכול!! חולקת על גדול הדור ומנהיגו. היא המנהיגה הסמויה בבית בעלה.
״ונראה לך הגיוני שמזוזה קטנטונת בפתחו של בית חשובה היא באם הבית כולו מלא ספרים שמלאים בדברי תורה עמוקים ומחכימים יותר מאלו הכתובים במזוזה?? .. לא נשמע לך שטות?״
בעלה קורח מתבלבל. היא צודקת. זה לא הגיוני מה שלמדנו. דבריה חודרים הישר לליבו. הרי היא אשתו. מי יגע בליבו אם לא היא?
והיא לא מפסיקה. בכוח אינרציה של גבהות לב היא רצה הלאה וקדימה ללא רסן וללא שאלה על צדקות דרכה ״ועוד יותר מזה, האין אתה מבחין שמשה רבינו עושה עמכם צחוק? מגלח את כל גופכם ומניף אתכם כלולב מגוחך?״
בעלה מתגונן ״הוא לא עשה זאת רק לנו אלא גם לעצמו עשה כך״
היא מלגלגת ״ברור..!! מה חשבת?! שהוא טיפש?? עשה לעצמו על מנת לשכנע אתכם להיכנע לרצונו כדי שיוכל לצחוק עליכם. פקח עינך והבט… צוחקים עליך. אין תורה. אין צדיק. אין מנהיג. הכל עבודה בעיניים.. אני יודעת!!״
היא יודעת הכל. היא מנהיג שיודע הכל. יותר מהצדיק. יותר מהכוהן הגדול. יותר מכולם.
בעלה כושל. הדברים נכנסים מבעד לכל מסכי האמונה והקדושה המקיפים אותו. ומחלחלים כארסו של נחש הישר לנקודת מרכז ליבו… הוא נתפס. .. המלחמה מתחילה. .. מלחמה על השם ועל משיחו… מלחמה בשם האישה העומדת מאחרי בעלה.. המנהיגה היודעת הכל…
לעומתה – עומדת אישתו של און בן פלט. גם היא מנהיגה את ביתה. הרי היא אשתו של בעלה.. דרכו מעצם טבעו ללכת אחר דעתה…
היא המנהיגה שלא יודעת כלום. היא שומעת שיש מריבה. ולא רק זאת אלא ששומעת היא שבעלה מעורב בזו המריבה. ומחר בבוקרו של יום מיועדים הם לעמוד ולחלוק על הצדיק. קורח ועדתו ובתוכם בעלה מול משה. שני נפילים. שני תלמידי חכמים. והיא .. היא לא יודעת כלום .. היא רק יודעת שממחלוקות שום אור לא מתגלה.
היא לא יודעת ..
לכן היא שואלת… מבררת .. ״בעלי, שמעתי שיש מריבה״
״אכן״
״ושאתה מעורב בה״
״אכן״
״אבל בעלי .. שאלה לי אליך.. הבטוח אתה שקורח צודק ומשה טועה?״
״לא. ממש לא״
״מממ. .. אז שאלה לי אליך – מה בעצם יצא לך מזה? התקבל מעמד מכובד יותר או שמא תהפוך להיות בעצמך מנהיג באם זה או זה יתגלה כאוחז בצדק?״
״ממ ..״ הוא מתעורר ״האמת? ממש לא.. ״
״אז אם אתה לא יודע… ושום טובה אמיתית לא תצא לך מכך .. אז מה לך להיכנס למחלוקת? מה לך לחרחר מריבה על דבר שאין לך בו אלא חוסר ידיעה?״
שתיקה…
היא ממשיכה. מציעה. ״הבא נמתין .. נתבונן .. ונראה מה רוצה הבורא..״
בעלה מתפקח. מהרהר הוא בינו לבינו – ״היא צודקת״. . הדברים חודרים לליבו. והרי היא אשתו. מילות מי יחדרו לליבו אם לא שלה, נוות ביתו?
הוא שואל – ״ומה אעשה? מחר אני קרוא להם להצטרף למריבה״
היא הרי מנהיגה. אמנם לא יודעת כלום אך היא לא מוותרת על בעלה ולא על ביתה. היא לא הולכת לאן שהיא לא יודעת. לא מתנגחת. לא מתעמתת. והרי היא באמת לא יודעת לכן ללכת. היא רק יודעת שהיא לא יודעת.. לכן היא ממתינה. מתבוננת. מחכה. מאמינה. מצפה לתשובה מן השמיים. ובינתיים? להרחיק את הנגע .. את הדיעה הנוקשה המולידה מריבה …
״אני ארחיק אותם.. אל תדאג.. סמוך עלי ..״
לפתע השואלת הגדולה הופכת לנמרה הנלחמת על ביתה כנגד הידיעה הברורה שלא שואלת שאלות. היא פורצת גבול כדי להרחיק את הנגע מגבולה.
ומצליחה. ..
הם רואים אותה מרחוק. הם צדיקים. שומרי עיניים נשגבים. מורמים מעם. כל כך מורמים שהם יודעים הכל. יודעים יותר מהמנהיג שמסר נפשו עליהם. שערה הפזור משלח אותם בלעדיה הישר אל המיתה המשונה ביותר בעולם. הנהגתה השואלת שולחת את המיתה המשונה הרחק מהבית שבו אוחזת בהגה המנהיגות המנהיגה שלא יודעת כלום.
אשת און בן פלט שלא יודעת כלום מצילה את ביתה לחיי עולם ברכה וקדושה. אשת קורח שיודעת הכל יותר טוב מכולם – מפילה על ביתה חורבן עולמים.
זה כוחה של מנהיגה אמיתית. הכוח לדעת איך לא לדעת.. הידיעה איך לשאול. הענווה להמתין לתשובה משמיים. להשכיל לחכות ולראות מה ילד יום. הכוח להכתיב דרך ולהקדים לה מחשבה ענווה התבוננות והכנעה. עד שתגיע מן השמיים התשובה הברורה.
איך נדע איזו סוג מנהיגות אנחנו?
משה רבינו כבר ענה על השאלה הזו – זו הפעם הראשונה שמעידה התורה על משה רבינו שקילל את הטועים. אותו משה שמסר נפשו בעד הנופלים בחטא העגל. אותו משה שצרח לשמים על המתאוננים. על המרגלים. על המורדים.
את קורח ועדתו קילל קללה נחרצת.
מה קרה הפעם שהפך משה רבינו את עורו וקילל את קורח ועדתו?
המחלוקת!!!
רצה המנהיג הראשון והאחרון להורות לנו הנשים סימן להנהגה טהורה –
אם נכנסתן למחלוקת – דעו.. אתן בדרך לא נכונה!
אם נכנסתן למחלוקת – אתן יודעות יותר מידי.
מקשיבות פחות מידי.
ממתינות מעט מידי.
מתבוננות מרחוק מידי.
אכן .. מותר ליפול .. לפעמים מבלי להתכוון אנחנו טועות ..
אפילו מאבדות שלווה וכועסות ..
כואבות ..
עוברות טלטלות מבוכות ואי הסכמות ..
טעויות טפשיות ואף לעיתים גם מבלי דעת מדברות שטויות
אך זאת נדע!
ברגע שנכנסה אש המחלוקת לליבנו..
למעשינו..
אות היא לנו מאת המנהיג האלוקי – אות ברורה ונהירה – אנחנו לא בדרך הנכונה!! עלינו לעצור מיד ולהתבונן… האם אנחנו יודעות יותר מדי? מחכות פחות מידי?
נעצור .. נתחיל מחדש .. כי מנהיגה לא פוחדת משום דבר .. מוגנת היא על ידי ה״אי ידיעה״ …
