מה באתר

כניסת חברים
שם:
סיסמא:
חדשות ועדכונים

חברות יקרות!

 

שבועות! עבר עלינו ונכנס לתוכנו...

 

גם עכשיו (גם אחרי שאסרו חג כבר עבר)

אפשר עדיין ללמוד מה חוותה הנשמה שלנו ביום הגדול הזה..

אולי נדלה עוד הארה קטנה שתציף את הנפש שלנו בתקוה חדשה..

 

השיעור הזה -

 

https://www.youtube.com/watch?v=2bdNxspGejw&feature=youtu.be

 

יגע בך גם בראש וגם בלב..

 

לא כדאי לפספס את ההארה הזו..

 

אם יש לך תובנות / הארות / הבנות או השגות בעקבותיו - מאוד, אשמח לקרוא אותן כאן.

להיות איתך בהן...

 

 

 

ראיון מרתק עם סיגל אהביאל ברשת מורשת

כנסו לצפות:

https://player.vimeo.com/video/191979000?title=0&byline=0&portrait=0

 

 

 

אמנם שבועות מאחרינו אבל הלימוד שהוא נושא איתו בכל שנה עבורנו- לגמרי בתוכנו!
לחצי על הקישור ושמעי כיצד זה שהבהמיות שבנו היא השער לאלוקות שבנו.
כיצד אין ברירה אלא לגעת בטמא כדי להפנים את הקדוש.

https://player.vimeo.com/video/171890302

 

 

חברה שלי האומנית אורית מרטין הציגה תערוכה של ציורים מקסימים המביעים רעיונות תורניים רוחניים.

כנסו ללינק ותהנו.

ואל תשכחו לחזור אלינו שוב לאחר הצפיה.. ♡
ttps://www.youtube.com/watch?v=ELaT13b-yeo&feature=youtu.be

 

חדש!!!

 

סרטוני תוכן חדשים וקצרצרים נמצאים בכפתור הוידיאו (סרטונים קצרים) -  שווה צפייה!!

 

 חדש!!!!

 

עלה סרטון חדש בשם "נימי נפשינו הנסתרים" מומלץ לצפייה..

להלן הקישור:

https://player.vimeo.com/video/130664022

 

בשעה טובה!

 

החל הקורס האינטרנטי - 27 שיעורים לצפיה מרתקים מעשירים ומכוונים לדעת מבוררת.

 מוזמנות להתקשר ולקבל סיסמה.

שני שיעורים ראשונים בחינם.

 

 

המשיכו להתעדכן ...

 

למעוניינים לקבל מאמרים חידושים ועדכונים ישירות למייל האישי - מוזמנים לשלוח לנו מייל ב"יצירת קשר" ונעדכן אתכם בשמחה.

 

ברוכות תהיו!!


 

 

 

 

 

 

דרך לוז נכנסים לבית אל

שלח לחבר
הדפסה

תקופת שלושת השבועות הנקראים בין המצרים היא תקופה מאוד מיוחדת ומסוגלת. בידוע שלרובנו יש רצון שתחלוף לה כבר התקופה הזאת כי אנו נוהגים בה דיני אבלות על חורבן בית המקדש וכי היא ידועה כתקופה קשה רוחנית לישראל בכל דור ודור. דיני האבלות המתחילים בי"ז תמוז מחמירים בראש חודש אב ובשבוע שחל בו תשעה באב אפילו מוחמרים עוד יותר עד שבתשעה באב מגיעים לשיאם ואנו אסורים באכילה ושתיה, רחיצה, סיכה, נעילת הסנדל וקשר בין איש לאישתו.

 

צרות רבות ורעות פגשו את עם ישראל בתקופה זו לאורך כל ההיסטוריה. אלו ימים של פורענות. ניתן כוח למזיק בימים האלה ולכן אנחנו נזהרים בימים האלה מללכת למקום שיש בו סכנה ונוהגים להישמר יותר. בימי המבול שכשנוח היה שרוי בתיבה עם משפחתו מספרת התורה כי בתום ימי המבול הוא שולח את היונה לבדוק אם כלו המים מעל פני האדמה ואם אפשר לצאת מהתיבה ולהתחיל לבנות מחדש את הריסות החורבן. ידוע הסיפור כי היונה חוזרת אל התיבה לאחר שלא מצאה מנוח לרגלה. חז"ל אומרים שהזמן בו חוזרת היונה לתיבה חסרת מנוחה קרה בי"ז בתמוז. בתקופה זו אין מנוח ל"כף רגלם" של עם ישראל ומרגישים את זה בנשמות. ואז מיד אחרי תשעה באב לאחר שהאבלות מגיעה לשיאה מתחילה תקופה של נחמה שנקראת שבע דנחמתא, שבעה שבועות שבהם אנחנו קוראים הפטרות של נחמה.

"נחמו נחמו עמי". מהלך זה בו מיד לאחר שיא האבלות, הקושי, החורבן והריחוק לכאורה מהקב"ה, מתחילה תקופה של נחמה שנמשכת עד לראש השנה אומר דרשני. מפסגת האבל מיד נכנסים לתקופה של שבעה שבועות שבהם הקב"ה מנחם אותנו, מחבק אותנו, אוסף אותנו אליו ברחמים ואומר לנו נחמו נחמו עמי - התנחמו ולו רק בזה שאתם העם שלי.

 

זהו חיבור דרסטי בין אבלות לנחמה שאומר דרשני. מפגש בין שני מצבים קיצוניים במהותם. היפוך פתאומי. הבה ננסה להבין את משמעות צמידות החיבור בין אבלות לנחמה ומדוע תקופה זו על כל קשייה הינה הזדמנות נפלאה לשינוי אישי ולקרבה לבורא.

 

אומר רבי נחמן בליקוטי מוהר"ן תנינא (בחלק השני) בתורה פ"ה – "דרך לוז נכנסים לבית אל". רבנו מביא מרש"י בספר שופטים שבו מסופר על התקופה בה יהושע בן נון כובש את ארץ ישראל לאחר פטירת משה רבינו. יהושע מגיע לעיר בית אל ומתכוון לכבוש אותה. אך הוא לא מוצא את הכניסה לעיר. בית אל מוקפת חומה סביבה ושער הכניסה לא נראה לעין. מסופר שהם מוצאים נער ומציעים לו את חייו לשלל אם יגלה להם מהיכן נכנסים לבית אל. הנער מוביל אותם לעץ אגוז גדול מימדים בעל גזע ענק שנמצא בצמוד לחומה. ומצביע על חור גדול בגזע העץ שדרכו נכנסים לבית אל.

על כך רש"י אומר "דרך לוז נכנסים לבית אל". רבי נחמן לוקח את המשפט הזה ומבאר אותו בדרך העמקות והעצה בעבודת ה'. כי בידוע שבתורתנו הקדושה כל פשט ולא כל שכן רובד סוד הם עצות והכוונות עמוקות הטומנות בחובן הדרכה להבנת שבילי הנפש וההתעלות בעבודת הבורא. רבי נחמן פותח עבורנו את המשמעות העמוקה שטמונה בעצה - "דרך לוז נכנסים לבית אל".

 

תחילה מבאר רבי נחמן מה משמעות "לוז" בדרך העמקות. למה דווקא דרך לוז אפשר להיכנס לבית אל? לאגוזי הלוז יש תקופת הבשלה עד שהם ראויים למאכל של עשרים ואחד יום. מעניין שגם ימי בין המצרים בין י"ז בתמוז לבין תשעה הם בדיוק עשרים ואחד יום. וכן לא רק הפרי הגדל על עץ האגוזים נקרא לוז אלא ש"לוז" היא גם עצם שנמצאת בגוף האדם בעורף. זוהי אינה עצם רגילה ככל עצמות הגוף אלא שיש לה תכונה מיוחדת. מספרים לנו חז"ל שלאחר המיתה כשהגוף נטמן באדמה כולו נרקב בהדרגה אך רק עצם אחת לא נרקבת לעולם והיא עצם הלוז. תכונה זו סקרנה מדענים שעשו על עצם הלוז ניסיונות במטרה להרקיב אותה או להפכה לאבקה ללא הצלחה.

הם ניסו לשרוף אותה לטחון אותה ולשבור אותה אך לא הצליחו. עצם הלוז בכל מצב נשארת בשלמותה. לשם מה טבע בה הבורא את התכונה הפלאית הזו? כי לעתיד לבוא בתחיית המתים כאשר יקומו הגופות מקברם לעולם מתוקן עליו נאמר "מלאה הארץ דעה את השם כמים לים מכסים" יבנה הקב"ה את כל הגוף מעצם הלוז. הסיבה שעצם הלוז לעולם לא נרקבת באדמה היא כי מספרים לנו חז"ל שבעוד שהגוף כולו ניזון מסעודות השבוע והשבת עצם הלוז ניזונה אך ורק מסעודת מלווה מלכה של מוצאי שבת - הסעודה המלווה את השבת היוצאת. כאשר אכל אדם הראשון בראשית הבריאה מפרי עץ הדעת טוב ורע לפני כניסת השבת השתתף באכילה כל הגוף חוץ מעצם הלוז שכאמור ניזונה רק מסעודת מוצאי שבת. אם כך נמצא שהיא לא השתתפה באכילת הפרי האסור.

וכן חז"ל מלמדים שכאשר אכל אדם הראשון מפרי עף הדעת באיסור הביא על ידי כך מיתה לעולם. כל הגוף מאותו רגע התחייב מיתה. רק עצם הלוז שלא טעמה מטעם החטא לא התחייבה מיתה על כן לא שולטת בה המיתה והיא לא נרקבת לעולם.

 

מכאן שעצם הלוז קשורה לנחמה. לבניה שלאחר הריקבון. כל הגוף נרקב והיא עומדת וממתינה לזמן הנחמה. אך מצד שני המיקום של עצם הלוז בגוף הוא בעורף. ואותיות "העורף" הם גם אותיות "פרעה" שפרעה מייצג קליפה קשה שיושבת על הלב. קליפה של גאווה וכוחי ועוצם ידי. הסתרת הבורא והתעלמות ממלכותו שמושלת בכל. העורף מעיד על מצב של הסתרה. משמעות מצב של הסתרה היא כאשר הקב"ה לכאורה מפנה לנו עורף שלו ולא מקבל את תפילתנו. נעלם מעינינו לא מרגישים אוותו בחיינו. ההיפך מגילוי פנים שזה הרגשת נוכחות הבורא ותחושה שהוא מקבל את תפילותינו ושומר עלינו. בנוסף לכך בחכמת הקבלה מובא שעצם הלוז היא בחינת לאה אימנו שעליה מעידה התורה בבראשית כ"ט "ועיני לאה רכות". לאה בוכה. היא מתאבלת. היא בהסתר פנים. על מה לאה בוכה?

על כך שהיא נפלה בחלקו של עשיו הרשע שכול העולם היו אומרים ששני בנות יש ללבן ושני בנים לרבקה אחותו לכן מן הראוי שלאה הגדולה תתחתן עם עשיו הגדול ורחל הקטנה תתחתן עם יעקב הצעיר ועל כך בוכה לאה שהייתה צדקת ולא יחלה לעשיו שהיה רשע כבחירה הראשונה לשידוך. שגם זה מעיד על הלוז כבחינה של אבלות הסתר וצער. אם כך לסיכום עצם הלוז מעידה על נחמה מצד אחד ועל הסתרה מצד שני. מצד אחד אין המוות שולט בה וכולה עדות על הנחמה הצפויה לנו בתחיית המתים ומצד שני יש בה הסתר פנים שזה בחינת אבלות וחורבן.

 

בהמשך התורה אומר רבי נחמן שהביצה שהיא מאכל אבלים - ולכן אנחנו נוהגים לאכול ביצה בסעודה מפסקת של תשעה באב- גם מבשילה במעי התרנגולת לזמן של עשרים ואחד יום. אומר רבי נתן בליקוטי הלכות בהלכות ביצים הלכה ה' שלביצה כמו לעצם הלוז יש בחינה של נחמה ובחינה של אבלות. כי לביצה כשרה (ששייכת לעוף כשר) יש סימן כשרות והוא שיש בצורה שלה צד אחד כד וצד אחד חד. אם נתבונן למשל בביצת תרנגולת נראה שצד אחד שלה הוא כד - עגול והצד השני חד - מחודד. לעומת זאת בביצים של עופות לא כשרים כגון של בת יענה שני הצדדים יהיו חדים או שניהם כדים סימן זה מעיד שהביצה לא כשרה.

אומר רבי נתן שם שצד כד וצד חד מעיד על נחמה ועל אבלות. הצד הכד הוא בחינת אבלות כי הוא קהה, לא חד זה בחינת קהות חושים, קהות המחשבה, חוסר בהירות במחשבה בחיים, הדרך לא ברורה. מעורפלת. מוסתרת. והצד החד מעיד על נחמה וגאולה. על חדות ובהירות המחשבה, דרך ברורה ידיעה ברורה בין אמת לשקר וכוח לצעוד בדרך האמת. בחינת "וישם פי כחרב חדה בצל ידו החביאני" מהנביא ישעיה שמדבר על כך שכאשר יצר הרע מתגרה בנו יש לנו פתחון פה כנגדו. אנחנו בהירי מחשבה ויודעים לברר מה אמת ומה השקר ולא מתבלבלים. יש לנו חדות ובהירות במחשבה ובדרך.

 

איך כל זה מתחבר להבנת המשמעות של "דרך לוז נכנסים לבית אל" וכן לעובדה שהקב"ה מחבר את האבלות והנחמה ומצמידם?

 

אומר רבי נתן שם בהלכות ביצים, שכדי להשיג איזושהי השגה בעבודת ה' חייבת לעבור עלינו מרירות. דרך הלוז – המרירות המחוברת לנחמה - מגיעים לבית אל. בית אל בחינת בית המקדש. לכל אחד מישראל יש את בית המקדש בכללי ששיך לכל עם ישראל ויש את בית המקדש הפנימי בתוך ליבו. בית המקדש שבליבו הוא הנקודה הקדושה שקיימת בכל אחד מאיתנו בו הוא בחינת חלק אלוק ממעל. צדיק וקדוש. נקודת האור והדבקות בבורא שקיימת בכל אחד באשר הוא נשמה יהודית. אומר לנו רבי נחמן שכדי שנגיע להתחבר ולפעול מתוך אותה נקודת קדושה שבנו עלינו קודם לעבור דרך מרירות. הנקודה הקדושה שאי אפשר למצאה אלא דרך מרירות הן בחינת חיבור הנחמה והאבלות שבלוז ובביצה. זו הדרך. מרירות קודמת לכל גדילה ופתיחה. אין קיצורים ואין דילוגים. מי שינסה לדלג יורידו אותו חזרה למקומו הראשון וידרשו ממנו שיחזור חזרה בדרך הנכונה. זה ברמה האישית הפרטית בחייו של כל אחד מאיתנו אך הדבר אמת גם ברמה הכללית של כל עם ישראל – רק דרך המרירות שעם ישראל עבר עובר ויעבור לאורך כל ההיסטוריה נוכל להגיע ולראות בבניין בית המקדש. זהו חוק בעבודת ה'. לפני כל עליה יש ירידה.

ידיעה זו חוסכת הרבה צער ועוגמת נפש כי אז נדע שאם עוברת עלינו תקופת מרירות זאת אומרת שהקב"ה רוצה לתת לנו איזושהי מתנה בקדושה. מחכה לנו איזושהי עליה. פריצה. גדילה. זוהי דרכו של הבורא. וכך לשונו "אִי אֶפְשָׁר לָבוֹא אֶל הַנֶּחָמָה כִּי אִם עַל - יְדֵי אֲבֵלוּת וְצַעַר בִּבְחִינַת (יְשַׁעְיָה סו, י) "שִישׂוּ אִיתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ חז"ל "כָּל הַמִּתְאַבֵּל עַל יְרוּשָׁלַים, זוֹכֶה וְרוֹאֶה בְּשִמְחָתָהּ". ... וְכֵן הוּא בְּכָל אָדָם וּבְכָל זְמַן בְּעִנְייַן גָּלוּתוֹ (הפרטית) וְצַעֲרוֹ וְהיִסּוּרִים שֶׁעוֹבְרִים עָלָיו"

 

רבי נחמן סיפר לתלמידיו שכאשר היה ילד קטן כשאמא שלו סרקה אותו הוא לא היה בוכה אפילו שכאב לו, כי כבר אז ידע שבא לעולם בשביל לסבול מרירות ולא ציפה למשהו אחר. אך נשאלת השאלה מה עומד מאחורי חוק רוחני זה? מדוע עלינו לסבול מרירות לפני כל עליה? אם סיבת הבריאה כפי שאומרים לנו חז"ל היא כדי שהבורא יוכל להיטיב לנבראיו מדוע אי אפשר לקבל את טובו בלי המרירות הקודמת לה?

 

והתשובה היא האם ניסיתם פעם למזוג מים לכוס מלאה? ניסיתם ללמד מישהו שחושב שהוא יודע הכל, דבר חדש? ניסיתם לדרבן זוג שחיים ביחד 50 שנה ללא ריגוש לזוגיות עמוקה ופנימית יותר? אם ניסיתם אז בטח נתקלתם בקשיים רבים. כי כוס מלאה לא תקבל אל תוכה עוד מים. הם יזלגו לה מהדפנות. וכן אדם שיודע הכל לא יטה אוזן כלל לשמוע משהו חדש שהוא עוד לא שמע עליו. וזוג שחיים בשלווה יחסית לא ירצו לעורר גלים ובשביל מה?

 

מדוע הם יתקשו לקבל דבר חדש? מדוע הם מתקשים לפנות מקום בתוכם? ממה הם נמנעים? ובכן בידוע שעל מנת לקבל אל תוכנו דבר חדש עלינו קודם כל להכיר שהדבר החדש הזה שאותו אנו מבקשים חסר לנו. תנאי ראשוני לכול שינוי הוא ההכרה בכך שיש בנו או בחיינו חיסרון. להסכים להקשות שאלות על המבנה המוכר והבטוח שלנו ולצאת למסע של חיפוש. לטלטל את המערכת היציבה של חיינו ולצאת למסע שלא נדע את סופו. עצם מסע החיפוש מקורו בחיסרון וחיסרון הוא חוויה לא נעימה. אף אחד לא אוהב להרגיש שאין לו. הריקנות והחיסרון קרובים מאוד לתחושות של שיפוט עצמי ומצוקה ולכן אנחנו לא פעם נמנעים משינוי ומצמיחה כי בראשיתה עלינו לפגוש בחיסרון ובריקנות פנימית לא נעימה.

 

חוקרים שבחנו את תפקוד המוח האנושי מצאו שרוב רובנו משתמשים רק בחמישה אחוז מיכולת המוח שלנו. הגאונים שבנו משתמשים בעשרה אחוזים. זאת אומרת שכתשעים אחוז מהיכולת השכלית שלנו לא באה לידי מימוש. כמובן שגדולי ישראל השתמשו ומשתמשים באחוזים הרבה יותר גבוהים מעשרה אחוז למי שמכיר את גאונותם הנפלאה. אבל האדם הממוצע משתמש בחמישה אחוז, וביותר בעשרה אחוז. אמר רבי נחמן לתלמידים שלו שהיו גאונים וצדיקים "שובו אל האוצרות שלכם, והיו משתמשים באוצרות שלכם" (מתוך סיפורי מעשיות של שבעה קבצנים).

הוא רמז להם - אתם יכולים. יש בכם יותר ממה שאתם משתמשים. תאמינו בעצמכם. פעם אחרת אמר רבי נחמן לתלמידים שלו "שיברו אותנו כחרס הנשבר. הלא הייתי סבור שאתם כולכם תהיו צדיקים גדולים עם שכל כזה שבכמה דורות לא היה שכל כזה. ועתה שיברו אותנו כחרס הנשבר" (חיי מוהר"ן רכ"ח). רבי נחמן אומר לנו ואומרים לנו חוקרי המוח האנושי שאנחנו משתמשים באחוזים מאוד נמוכים מהיכולת המוחית, הרגשית, הערכית והרוחנית שלנו.

 

הסיבה לפשרנות הלא הגיונית הזו טמונה בתורה. הקב"ה אומר לאברהם אבינו בבראשית י"ב "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך אל הארץ אשר אראך". היכן הדגש של הציווי הזה לדעתכם? הדגש הוא ב"אל הארץ אשר אראך" אומר רבי נתן בהלכות נפילת אפיים הלכה ו' "שָּׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁבִּשְׁעַת הַנִּיסָּיוֹן שֶׁל כָּל הָאָדָם, (כאשר הקב"ה רוצה לנשא אדם למדרגה גבוהה יותר מקדים לו ניסיון שאם יעמוד בו יתנשא) אֵין הָאָדָם בְּדַעְתּוֹ בִּשְׁלֵמוּת בְּעִנְייַן הַנִּיסָּיוֹן,(לא יודע שהוא בניסיון. הוא בהסתר פנים. לא ברורה לו הדרך) כִּי אִם הָיָה דַּעְתּוֹ שָׁלֵם בָּזֶה,(והיה יודע שמנסים אותו ודעתו בהירה לו) לא הָיָה לוֹ נִיסָּיוֹן כְּלָל. וְכָל זֶה הוּא העִנְייָן שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ נִסָּה אֶת אַבְרָהָם וְלא גִּלָּה לוֹ אֶת הָאָרֶץ מִיָּד כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה נָבוֹךְ וּמְסֻפָּק, (שיהיה בחיסרון. בסימן שאלה) וְאַף עַל פִּי כֵן יְחַפֵּשׂ וִיבַקֵּשׁ אַחַר רְצוֹנוֹ, וְעַל - יְדֵי זֶה דַּווְקָא יִזְכֶּה שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יְגַלֶּה לוֹ רְצוֹנוֹ וְיַרְבֶּה שְׂכָרוֹ עַל יְדֵי זֶה, כִּי עַל יְדֵי הַבַּקָּשָׁה וְהַחִיפּוּשׂ יִזְכֶּה לַעֲלִיָּה גְּדוֹלָה" אומר רבי נתן שם בהמשך שלולא שאברהם אבינו חיפש וביקש והתפלל שיראה לו הקב"ה את הארץ המובטחת, הוא לא היה זוכה בה ואם כך היה קורה היכן היינו אנחנו עכשיו?

 

אם כן אנו רואים שחייבים לעבור דרך חיסרון וחיפוש ובקשה ותפילה מבלי לעצור ולהתייאש ודווקא בזכות החיפוש הזה נזכה לקבל איזושהי התחדשות בחיינו. וככל שהגדילה המצפה לנו משמעותית וגדולה יותר כך על החיפוש והבקשה והדרישה להיות חזקים יותר.

 

על החיפוש הזה יש מניעות נפש רבות. בדרך אפשר להתייאש אלך פעמים. לחשוב על עצמנו ועל העולם מחשבות רעות ומרעילות כמו "משמיים מתנכלים לי. לא מאירים לי פנים כי אני חוטא ולא אהוב. אינני שווה אגורה שחוקה. לא יצא ממני כלום" וכהנה וכהנה. כמו שמסופר על אחד שפנה לרבי נחמן בשאלה איך זוכים ללב כמו של אברהם אבינו. ענה לו רבינו "גם לך יש לב רק שאתה לא מלבלב אותו". מה נתן לאברהם אבינו את הכוח להמשיך ולבקש ולעמוד בכל הניסיונות? מה החזיק אותו על עומדו בזמן שאנחנו כבר היינו מתייאשים מזמן? אמונה. התורה בבראשית פרק ט"ו אומרת על אברהם אבינו "וְהֶאֱמִין בה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". אברהם אבינו האמין בה' שאמר לו שטוב הארץ מחכה לו ולכן הוא לא התייאש למרות שארכה הדרך מאוד. הוא ידע שיש אחרית טובה למרות כל המניעות והוא רצה להגיע אליה.

הוא האמין להבטחת הבורא "אל הארץ אשר אראך" אומנם הוא לא ראה אותה מול עיניו אך הוא ידע שהיא קיימת הארץ המובטחת ושהיא שייכת לו ולזרעו. האמונה והחזון הללו יצקו בו כוח אדיר לבקש ולחפש ולהתפלל מבלי הפסקה ומבלי להתייאש ולהתרשל בדרך. הסיבה שאנחנו מתקשים לצאת למסע לא נודע הכרוך בטלטלות גוף ונפש וסכנת אכזבה כי אנחנו לא מאמינים בטוב שממתין לנו. אנחנו לא מאמינים בעצמנו שאנחנו אהובים ורצויים בשמיים למרות הקשיים הניבטים בחיינו וביכולת הטמונה בנו ולא בעתיד הנפלא המצפה לנו. לכן אנחנו מתעצלים. מתרשלים. לא מספיק משקיעים כוח בתקווה בבקשה ובתפילה. כי האבל הקודם לישועה כבד מנשוא כאשר הישועה לא נראית באופק הקרוב.

 

למשל ברוך מרגיש שטמונה בו יכולת גדולה. יש לו יכולות ורצון עז לעזור לעם ישראל ולכן הוא מחליט ללמוד רפואה ולהיות רופא מציל חיים. אך בשביל להיות רופא עליו תחילה ללמוד שבע שנים רפואה כללית ולאחר מכן ללמוד עוד חמש שנים להתמחות, ואחרי כל זה לעבור סטאז'. הוא יוצא למסע רב שנים. בשנים הללו שברוך עמל על לימודיו לממש את חזונו בינתיים חבריו יוצאים לחופשות אך הוא שומר את כספו לתשלום שנת לימודים הבאה.

כאשר חבריו ישנים בשלוה בלילה הוא יושב ער עד השעות הקטנות להתכונן למבחנים. הוא עובר תקופה ארוכה של צמצום ומרירות. מה יתן לו את הכוח לעמוד על עומדו ולהמשיך בדרך? האמונה בעצמו ובמטרה שלו. הוא יצטרך לעמוד מול שאלות ספקניות שיחדרו לתודעתו כמו "לשם מה נכנסתי למסע הארוך הזה? יכו ללהיות שבסוף הדרך לא אני אצליח לממש את חלומי ולהיות רופא." אם יעמוד בניסיון הספקות יש סיכוי רב שיממש את חלומו ואנחנו שהבורא הבטיחנו ע" חכמיו בגמרא בתענית "כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בנחמתה" מה לנו להתייאש?

 

ובכן התנאי הראשון להתחלת היציאה למסע הוא אמונה. אמונה בעצמנו שאנחנו שייכים לקדושה הנפלאה הזו שמספרים לנו עליה חז"ל בספרים הקדושים כמו "נועם ה'" , "נצנוץ א-לוקות", "בית המקדש", "זיו השכינה". כל אלו מושגים שעלינו להכיר ששיכים לנו כדי לנוכל לרתום מותנינו למסע הארוך להשיגם. מסע של עבודת מידות, עמידה בניסיונות, ידיעת חסרוננו וריחוקנו מהאמת. ואמונה בבורא שממתין לנו בקצה המנהרה ומלווה אותנו לאורך כל הדרך.

 

לעומת זאת אנחנו פוגשים זוגות שחיים שלושים או חמישים שנה ביחד חיים של שקט ושלווה ללא ריגושים וחידושים. אין ביניהם מריבות, אך גם אין ביחסים ביניהם התרגשות והתחדשות באופן מיוחד. מצד אחד אין נפילות מאוד גדולות וגם אין עליות מאוד גבוהות. אם הם ירצו להגיע לקרבה גדולה יותר להתרגשות וחידוש ביחסים הם קודם כל יצטרכו להכיר בזה שמשהו חסר להם ואז להעיז לצאת למסע חיפוש אחר המשהו הזה. להעיז לשאול שאלות ולעמוד באמיתת התשובות וכך יתחיל שינוי וצמיחה. תתחיל קרבה גדולה יותר לגאולה. לנחמה. אם אנחנו רוצים להגיע לעמקות גדולה יותר ביחסים בינינו ובין עצמנו ובינינו ובין אחרים עלינו קודם להכיר שחסר משהו ביחסים הקיימים. לטלטל את הקיים. ברגע שנראה שחסר לנו משהו מיד עם החיסרון תגיע המרירות. מרירות שכאמור תחילתה לא נעימה אך אם נשכיל להבינה ולפרשה נכונה אחריתה נפלאה.

 

שאלות כמו "מה חסר לי פה? למה אין התרגשות? למה אין חברות? למה אין שיחות ארוכות? למה אנחנו לא מרגישים האחד את השני? אולי בגלל שאנחנו לא מספיק מעריכים? אולי בגלל שאנחנו לא מספיק מכירים? אולי בגלל שאם נתקרב יש סיכוי שנתאכזב? אולי בגלל שאנחנו לא יודעים להביע את עצמנו? אולי בגלל שאנחנו לא יודעים לקרב אותו אלינו? לא יודעים לפתוח את עצמנו?" כל השאלות האלו אומנם באות עם תחושת מרירות והתשובה להן משמעותה מסע שלא נדע מה בסופו אך זו הדרך היחידה להגיע לבית אל הפרטי שלנו וכן לבית אל השייך לכל ישראל. אם לא נשאף למשהו גבוה יותר אמיתי יותר או אז גם לא נצטרך לחוות מרירות ונסתפק במה שיש לנו אך גם לא נגיע לשום שינוי אמיתי ומרענן בחיינו. אבל אם נשאף להפוך את הלב שלנו לבית המקדש שאיפה זו תכניס אותנו לתקופה של בניה של געגוע חיפוש ובקשה. מה שידרבן אותנו לשאול שאלות ומשם יתכן שיצוצו נקודות שלא נגענו בהן אף פעם או שלא שמנו להם לב אליהן לפני כן. פתאום כל המערכת הופכת להיות מטולטלת במטרה להגיע לסדר מחודש אמיתי יותר.

 

רוב האנשים לא אוהבים את השלב שבו המערכת שלהם מטולטלת. רובנו לא אוהבים לעבור מרירות. טבע האדם לברוח מהסבל ולהתקרב למה שמהנה אותו. אך מי שמוכן להכיר בעומק הטמון בחיים ומוכן לשלם מחיר של סבל ומרירות עבורו כדי לממשו– הוא זה שיגיע.

 

כאשר באים לבנות בניין גבוה תחילה צריכים לחפור יסודות עמוקים באדמה. לכאורה להרוס את האדמה היפה עם הפרחים והעשבים ולחפור פנימה. לכרות יסודות. נראה שבמקום לעלות למעלה אנחנו יורדים למטה, הורסים את הקיים אך כל זה על מנת לבנות משהו יותר גבוה.

 

הדבר קורה בין אדם לעצמו, ביחסים בין הורים לילדים, ביחסים שלנו עם הקב"ה, ביחסים שבין אדם לחברו. מאוד קל לבנות עם הקב"ה יחסים של בינוניות. להתפלל וללמוד אבל אם אנחנו רוצים קרבה אמיתית יותר ויותר עם ה' יתברך, אם אנחנו רוצים להרגיש "התנוצצות אלוקות" בחיים שלנו זה דורש מאיתנו לבחון את הקשר מחדש בכל יום ואז אולי נצעק יותר נבקש יותר. נתחנן לבורא לקרב אותנו יותר. נרגיש את החיסרון ונתאבל עליו יותר. נכאב אותו יותר. והגמרא מבטיחה לנו "כל המתאבל על ירושלים זוכה (מלשון מזדכך) רואה בנחמתה".

 

יש גם מצב בו הקב"ה בעצמו לא מוותר עלינו וגם אם לא נתעורר אנחנו בעצמנו להתקרב אליו יותר ולממש את כוחנו הרוחני יותר הוא בעצמו בלית ברירה ישלח לנו משמיים יסורים ומרירות בתקווה שהמרירות הזו תגרום לנו לעצור ולבחון את חיינו מחדש ולהחליט לעשות שינויים במה שתלוי בנו. כל זאת בתקווה שהיסורים יעוררו אותנו לתשובה ולאמונה עמוקה יותר ושלא נהיה מאלו שבועטים ביסורים ומתחפרים יותר בקושי וביגון. כי לפעמים הקב"ה רוצה לתת לנו מתנה, אבל אנחנו כל כך מלאים, החיים שלנו מרגישים כל כך מלאים שהוא לא יכול לתת לנו את המתנה הזאת.

אנחנו משל לכוס מלאה. אז הוא מתחיל לטלטל לנו את החיים, 'לרוקן' אותנו. ואז כאשר אנחנו מרגישים מרוקנים אנחנו עומדים בפני שתי אפשרויות איך להתייחס למרירות הזאת. אנחנו יכולים להתבונן על המרירות הזאת ולזכור את מה שלמדנו עתה ולדעת עמוק בפנים שאם אנו מרגישים חסרון זה סימן שיש איזה מילוי חדש שהקב"ה רוצה לתת לנו, אולי קרבה חדשה אליו או יותר מימוש היכולות שלנו שיוכלו לצאת מהכוח אל הפועל. אולי שייוולד משהו יותר אמיתי ביחסים שלנו עם העולם ולכן הוא מעביר אותנו מרירות וטלטלה כדי שנתעורר לחפש מה חסר לנו. המרירות הזאת יכולה להפעיל בתוכנו רצון לשינוי לטוב אך היא גם יכולה לעורר אותנו לייאוש. נרגיש שאנחנו מאבדים משהו ושהקב"ה לא אוהב אותנו, שאין לנו סיכוי, שלעולם לא נצליח, שמשהו לא מסתדר בחיים שלנו. לחשוב מחשבות מייאשות כמו - שעד שכבר בנינו משהו יציב בחיים שלנו לוקחים לנו אותו. ולחשוב שזה סימן שאנחנו לא טובים ולא רצויים בשמיים.

 

הפירוש הזה אומר רבי נתן הוא בחינת ביצה טמאה. לביצה טמאה יש שני צדדים כדים או שני צדדים חדים. ומשמעותם שכאשר הקב"ה מטלטל אותנו ונותן לנו מרירות ואנחנו לא מחברים אותה עם ידיעה שעל ידי המרירות הזאת אנחנו יכולים להגיע לאיזה שהיא מדרגה יותר גבוהה ונחמה עמוקה יותר כמו בביצה הכשרה שיש לה צד כד (ירידה) וצד חד (עליה) חבורים יחדיו. כאשר המרירות מנותקת מהנחמה זה סימן שהיצר הרע לוחש לנו באוזן מחשבות מרעילות. כאשר יש ייאוש ואנחנו לא רואים שום דבר טוב שיכול לצאת לנו מהניסיון הזה, זה בחינת ביצה טמאה שיש לה שני צדדים כדים או שני צדדים חדים. תחילתה במרירות וסופה במרירות. חיסרון שלא מוביל לשום גדילה והתחלה חדשה. והתוצאה היא שאנחנו נופלים לייאוש, כי לא רואים קשר בין המרירות לנחמה.

ביצה ששני צדדיה כדים היא בחינת אנשים שהייאוש משקיע אותם בעצבות ובתקיעות. לא מאמינים בעצמם ולכן שוקעים יותר ויותר ולא מחפשים איך לצאת מהעצבות. ביצה ששני צדדיה חדים היא בחינת אנשים שמחפשים רק איך לשמח את עצמם, הם לא רוצים לראות מה חסר להם בחיים, הם בורחים מחסרונות, מסתפקים במה שיש ומבקשים אל תטלטל אותנו, אל תזיז אותנו מפה, הם משמחים את עצמם בכל דרך בלי לעצור ולו פעם אחת לחשוב לאן כל זה מוביל? מה התכלית? אלו האנשים שמטאטאים את הבעיות מתחת לשטיח ורק רודפים אחד הנאות העולם הזה ותו לא.

 

זהו הקשר בין אבלות לבין נחמה וזו התשובה לשאלה ששאלנו בתחילת המאמר - מדוע מיד לאחר תשעה באב מתחילה תקופת שבע דנחמתא? אם אנחנו מחוברים לנחמה ולידיעה שכל מה שהקב"ה עושה הוא רק עבורנו, לטובתנו, על ידי זה אנחנו יכולים לעבור את המרירות בחיינו מבלי להתייאש. וכן כשאנחנו יודעים שיש תמיד עוד מדרגה מעלינו שאנחנו יכולים להשיג נהיה מוכנים להרגיש את הריחוק ממנו במטרה להתקרב. האמון בזה שהקב"ה רוצה בקרבתנו ובהצלחתנו הוא שיתן לנו את הכוח להכיר בחיסרון ולדעת שרק כך ניתן להתעלות. לכן כאשר אנחנו יושבים על הרצפה בתשעה באב מה אנחנו אמורים להרגיש? כיצד לכוון את ליבנו? עלינו לתת לעצמנו להרגיש את המרירות של חורבן הבית אך חלילה לא להרגיש עצבות. ההבדל בין עצבות ומרירות הוא שבעצבות אין תקווה. עצבות היא ייאוש ומקורה מהטומאה בעוד מרירות יש בה תקוה לאחרית טובה. על כן לא אומרים תחנון (וידוי) בתשעה באב כמו במועדים בהם אנו לא אומרים תחנון.

כי החורבן מהול בשמחת הנחמה העתידה של בניינו. באיכה (המגילה אותה אנו קוראים בערבית של תשעה באב) בפרק א' אומר הנביא ירמיה "קרא עלי מועד לשבור בחורי" – הקב"ה קבע מועד (לשון 'עת' אך גם לשון 'יום טוב' ) שהוא תשעה באב בו ייתן לעם ישראל סיבה לשברון ולבכיה. וחז"ל מבארים- בניסיון המרגלים שנכנסו לתור את ארץ ישראל לפני שיכנסו לכבשה עם יהושע המרגלים חוזרים ממסעם ומדברים סרה על הארץ. מיד ישראל מאמינים למרגלים ובוכים. אומר להם הקב"ה 'אתם בכיתם בכיה של חינם ואני אקבע לכם בכיה של דורות". ניסיון המרגלים קרה בתשעה באב ואכן בתאריך זה נחרבו שני בתי המקדש, הקב"ה ירחמנו. והמעניין הוא שהקב"ה נוקט בלשון "מועד" במשמעות של 'עת' - "קרא עלי מועד לשבור בחורי" מועד שהוא יום טוב ושבר שהוא יום אבל, חוברים יחדיו. כגון הביצה הכשרה שאבלות ונחמה חוברים בה יחדיו.

 

אך נשאלת השאלה מה יעשה העני ברוחניות זה שאין לו כוח לחפש ולדרוש ולבקש? זה שרוצה לצאת למסע אך לא בטוח שיעמוד בו? מה יעשה זה שמרגיש שהמרירות כ"כ מכבידה עליו שכבר אזלו כוחותיו משאת? על כך עונה רבי נתן בהמשך הלכות ביצים.

 

הוא אומר שבנשמות ישראל יש ארבע מדרגות. כנגד ארבע בחינות במרכבה העליונה שהיא כלל נשמות ישראל שמרכיבים בתוכם את השכינה. ואלו הן - אדם, אריה, שור ונשר. אדם הוא בחיר הבריאה, האריה הוא בחינת מלך החיות, השור מלך הבהמות והנשר מלך העופות.

 

אדם הוא המדרגה הגבוהה ביותר והוא בחינת אדמה לעליון. זהו אדם שהגיע למדרגה עליונה שהוא כל כך דבוק בקב"ה עד כדי שהוא לא רואה לנגד עיניו שום דבר מלבד את ה' יתברך ורצונו. כל מה שהוא עושה הוא עושה לשם שמיים. כל מה שקורה לו הוא מקשר לה' יתברך. הוא בדבקות עם הבורא. האריה הוא בחינת חיה שיש לה הכרה של עצמה כישות מנותקת מהבורא. אנשים בעלי אופי חייתי. רוצים להשיג את שלהם גם על חשבון אחרים. שומרים על הטריטוריה שלהם. מאמינים בקיום הבורא אך עדיין לא רואים בפועל שמלוא כל הארץ כבודו והכל מתנהג רק לפי רצון הבורא כמו שה'אדם' תופס ורואה.

 

השור שהוא בהמה הוא בחינת אדם שיש לו ישות כמו החיה אך הוא גם שקוע בתאוות עולם הזה. הוא אוהב את הנוחות שלו, את האוכל שלו, את השינה שלו. תפוס בתאוות העולם וקשה לו להיפרד מהן. הקשר שלו עם רוחניות רופף יותר.

 

המדרגה הנמוכה ביותר היא מדרגת העוף שהוא הנשר שבמרכבה. זהו הניסיון שעוברות הנשמות של עקבתא דמשיחא. אלו שיש בהם כוח רוחני לא ממומש. רבי נתן אומר על העוף שהוא בחינת הביצה - האפרוח שעדין לא בקע מהקליפה שעוטפת אותו. הוא לא מכיר את כוחותיו הרוחניים. הוא לא מתחיל אפילו להאמין שיש לו שייכות ממשית למדרגה רוחנית. אין לו כוח להתגעגע, אין לו כוח לכסוף. אומרים לו שהוא צריך לכסוף לבית המקדש, להתגעגע לבינינו, להתגעגע לקשר עמוק עם הבורא, להתגעגע לעבודת ה' אבל אין לו כוח להתגעגע. אומרים לו שהוא צריך לשאוף להשתנות, לשנות, לפרוץ, אבל מה לעשות ואין לו כוח? הוא חושש מטלטלת השינוי. פוחד מפני הבאות.

ועוד אומרים לו שכשהקדוש ברוך הוא מנער אותו ומביא לו מרירות עליו להפוך אות המרירות הזאת לעבודת ה', מקפצה לשינוי לטובה, אבל אין לו כוח לראות את הטוב שבאופק. להתרגש מהעתיד המבטיח. הוא אפרוח חלוש. אולי אפילו לא בקע את הקליפה. זה בחינת הביצים שבעם ישראל. הירודים במעלה רוחנית. ובכן מה תעשה הביצה שבנו שלא יודעת לייחל ולהתגעגע לקדושה? שפוחדת לטלטל את המערכת כולה שמא לא תעמוד בטלטלה? איך גם היא תזכה לראות בנחמת ירושלים של כל עם ישראל ובנחמת ירושלים הפרטית שלה?

 

מה נעשה אנו שעדין לא ממשנו את הכוח שלנו להתפלל? לכסוף? להתגעגע לבית המקדש? אנו שלא יודעים מי אנחנו. שלא מכירים בכוח של נשמת היהודי שנמצאת בנו. מה יהיה עלינו? איך נגיע לבית המקדש?

 

על זה אומר רבי נתן שכשמשה רבנו רצה להיכנס לארץ ישראל והקב"ה לא מאפשר לו משה מתפלל 515 תפילות עד שאומר לו הקב"ה "רב לך". אל תתפלל יותר. אין רצוני שתכנס לארץ ישראל. משה רבנו מבין למה הקב"ה לא מאפשר לו להיכנס לארץ. כי אם היה נכנס לארץ ישראל היה מיד בונה את בית המקדש שאותו לעולם לא היה הקב"ה מחריב. כי את בית המקדש שמשה רבנו היה בונה אי אפשר היה להרחיב. זה כמו שאת הכותל המערבי שדוד המלך הקים את יסודותיו הקב"ה לעולם לא יחריב. כי קדושתו של משה רבנו כל כך רבה שאי אפשר להחריב את בית המקדש שהוא היה בונה. אך משה ידע שיש נשמות בישראל שהוא עדיין לא הצליח לתקן. אלו החלושים שבעם. אלו הביצים והאפרוחים שבעם.

בחינת העופות החלשים שבמרכבה העליונה. ואותן נשמות חלושות כשהיו נכנסים לארץ היו באיזשהו שלב בודאי חוטאים והקב"ה היה נאלץ להענישם כדי לתקנם ומאחר ולא היה יכול להוציא את חמתו על בית המקדש ולהחריבו במקום על בשר ודם היה נאלץ להכותם מכה קשה ואת זה הקב"ה לא רצה כי אז חלילה עם ישראל היה נאבד מהעולם. זאת הסיבה שמשה רבנו לא יכול היה להיכנס לארץ ישראל והוא ידע את זה. הוא הבין שסיבת הרחקתו מארץ ישראל היא כי הוא לא תיקן עדיין את הנשמות החלושות שבעם.

 

מספר לנו המדרש שמשה מבקש מהקב"ה בקשה מאוד מוזרה, הוא מבקש להיכנס לארץ ישראל בתור ציפור. איך זה שמשה רבנו מבקש להיות ציפור? הרי זו הבריה השפלה מכולם במרכבה. אלא שהכוונה פנימית בבקשתו היתה להנמיך את עצמו בבחירה למדרגת החלושים שבעם ולהתחבר איתם ואז כאשר הוא יתרומם, כי הרי הוא לא באמת חלוש אלא הוריד את עצמו במכוון, ירומם יחד איתו את כל החלושים שחבר איתם. זה בחינת ה'נפילת אפיים' של הצדיק בתפילה. כאשר הצדיק עושה נפילת אפיים ואומר "אשמנו, בגדנו, גזלו וכו'" הוא בעצם מוריד את עצמו למדרגת החלושים שבעם, לאלה שנפלו לתוך הקליפות ביותר אך כאשר הצדיק מרים את ראשו לאחר נפילת האפיים הוא מרים יחד איתו את כל הנשמות החלושות האחוזות בקליפה.

 

אם כך מה תקוותם של חלושי הכוח שבעם? תקוותם היא עצם חיבורם אל הצדיקים האמיתיים שהם בחינת משה רבינו שמוסרים נפשם עלינו. והכוח להדבק בצדיקי האמת הוא על ידי הרצון. אולי אין לנו כוח לפעול אך כוח לרצות עדיין יש בנו. גם החלוש והנפול ביותר יכול לפחות לרצות להשתנות. לרצות להתקרב לבורא. עם הרצון הזה הצדיק יכול לעשות פלאים. כי הרצון מראה שעדיין לא התייאשנו. עדיין לא שקענו בקליפה עד כדי שאנחנו כבר לא רוצים. לא הפכנו חלילה לביצה טמאה ששקועה בייאוש בלי נצנוץ תקווה או שרודפת אחר הנאות העולם מבלי לעצור להתבונן על התכלית. כל עוד אנחנו רוצים אנחנו עדיין מחוברים לצדיק. הוא עדיין יכול להושיע אותנו. כי אנחנו עדיין ביצה כשרה במרכבת נשמות ישראל.

 

רבי נחמן אומר לנו "אין אתם צריכים כי אם לתת אבנים וסיד ואני בונה מהם בניינים נפלאים ונוראים" (חיי מוהר"ן רצ"ג) מה זה אבנים וסיד? הרצון. ההתחזקות בכל פעם מחדש והידיעה שאין שום ייאוש בעולם כלל. אם רק נשאר על עומדנו בלי להתייאש יהיה מה שיהיה, יבנה הצדיק מעבודת ההתחזקות שלנו בניינים בקדושה. והוא עוד אומר "רק תנו לי את לבכם ואני אוליך אתכם בדרך חדשה שכבר הלכו בה אברהם יצחק ויעקב ואף על פי כן היא דרך חדשה" רק תתנו לי את הלב שלכם, רק אל תתייאשו, אל תוותרו ואני אוליך אתכם בדרך נפלאה שאבותינו הקדושים צעדו בה. הבטחה נפלאה ששווה עבורה להחזיק חזק בכנפי הציפור של הצדיק ולא לעזבם לעולם.

 

יהי רצון שנזכה לבקוע מהביצה ולהתגעגע לבית המקדש בכל נפשנו ומאודנו ולזכות לראות בבינינו ובתיקונו ברחמים רבים.

 

פרח    

כל הזכויות שמורות לסיגל אהביאל - שיח הלב | ת.ד. 453 קרית יערים. siach.halev148@gmail.com

 

הפעל נגישות

בניית אתרים